<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אזהרה רע"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת רע"ט, סנהדרין פ"כ ה"ד] הוזהר השופט מלרחם על הורג חברו או המחסר אבר מאבריו, ר"ל בחיוב הקנסות שלא תאמר עני זה חתך יד זה או סמא עינו בלי כונה נרחם עליו ונקל עליו מלפרוע כופר חטאו משלם. והוא אמרו יתעלה [דברים י"ט כ"א] לא תחוס עיניך נפש בנפש וגו'. וכבר נכפלה האזהרה בזה [שם שם י"ג] ולא תחוס עיניך עליו ובערת דם הנקי, ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת כי עניני הקנסות לשתי סבות להשלים החסר במה שנוכל להשלימו ולקנוס המזיק למען אחרים ישמעו ויראו.
האזהרה כ"ט לר"ם [ספר המצות לא תעשה כ"ט, ע"ז פרק ה' הלכה ט'] הוזהרנו מנשוא פני נביא שקר ומהמנע להמיתו. מפני שהוא מתנבא בשם ה', אבל לא נירא בזה מעונש כלל כשיתאמת חיוב מיתתו, והוא אמרו ית' [דברים י"ח כ"ב] לא תגור ממנו. ולשון ספרי [דברים פיס' קע"ח] לא תגור ממנו לא תמנע עצמך מללמד עליו חובה, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת מפני שהמון עם ירא ללמד חובה או להמית איש מתנבא בשם ה', לפיכך הוזהרנו מזה. ויולד מזה גם כן שמי שיירא ממנו ישמע אל דבריו ויגיע ממנו ההזק שהקדמנו. וענין נביא שקר הוא כי כאשר יאמר דבר ולא יהיה הדבר ההוא ולא יבא. וכבר בארנו במצות עשה [ק"ט] שנצטוינו לשמוע אל נביא אמת. ובאי זה דבר יבחן לך שהוא נביא אמת.
האזהרה רפ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת רפ"ב, סנהדרין פ"ח ה"א] הוזהר השופט מלהמשך אחר דעת הרוב כשיהיה הרוב באיש אחד בלבד. ובאור זה כי כשתפול המחלקת בין השופטים בחוטא אחד יאמרו קצתם שהוא חייב מיתה וקצתם אומרים שאינו חייב מיתה, ויהיו המחייבין יותר מן המזכים במספר באיש אחד אסור להמית החוטא ההוא, והזהיר ה' השופט מלהמיתו עד שיהיו המחייבין יותר מן המזכין שנים. והוא אמרו [שמות כ"ג ב'] לא תהיה אחרי רבים לרעות, כלומר לא תמשך אחר רוב זה שיזדמן לגזור משפט המות וזהו ענין יחודו לרעות. ולשון מכילתא [דרשב"י שמות כ"ג ב'] אחד עשר מזכין ושנים עשר מחייבין שומע אני יהיו חייב ת"ל לא תהיה אחרי רבים לרעות, ושם נאמר [מכילתא שם] הטיתך לטובה על פי אחד ולרעה על פי שנים, ע"כ. כונת אזהרה זו הנה לפי המקובל בידנו [שבת קכ"ט ע"א וש"נ] שספק נפשות להקל, שאחר שדיני נפשות יהיה על פי אנשים רבים במספר, וימצא שרבים מזכין ורבים מחייבים יהיה הדין להקל ולהחיותו, והכרע איש אחד במספר אנשים רבים לא יחשב להכרע אחר שימצא שרבים במספר מזכין. אמנם כשיהיו שנים יותר מן המזכים בזה ראוי לדון אחר הרוב.
<h2>דף ג.</h2>
המצוה קס"ט. [סהמ"צ לר"מ עשין קע"ז רמב"ם סנהדרין פכ"א] לשון הר"ם צוינו להשוות בין בעלי דינין, ושיניחו כל אחד מהם לפי ארך דבריו או קצורו. והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ט ט"ו] בצדק תשפוט עמיתך. ובא הפירוש בספרא [תו"כ קדושים פ"ז ה"ב—ד', ת' סנהדרין פ"ו ועי' שבועות ל' ע"א] שלא יהיה אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך. וזו היא אחת הכונות תכללם מצוה זו. ובכללה גם כן, שכל איש מצווה לדון דין תורה כשיהא חכם בהם, ושהתחילו בעלי הריב לדון לפניו. ובבאור אמרו [רמב"ם סנהדרין פ"ב ה"י ע"פ סנהדרין ג' ע"א] אחד דן חבירו דין תורה שנאמר בצדק תשפוט. ובכללה גם כן שיתחייב לדון חברו לכף זכות. ולא ידין מעשיו ומאמריו כי אם לטוב [תו"כ ושבועות שם] ע"כ. כל פרטי מצוה זו מבואר בהן השלמות והתועלת, ולשלמות הענין ושיעשה בצדק אמר שלא יסביר הדיין פנים לאחד וירע פנים לאחר, כדי שלא יסתתמו טענותיו [שבועות שם, רמב"ם פכ"א ה"א] גם צריך שיסירו הסבה שבשבילה אפשר שיסתתמו טענות אחד מבעלי דין, שאם היה אחד מלובש בגדים יקרים והשני בגדים בזויים אומר למכובד זה הלבישהו כמותך, או לבוש כמותו [שבועות ל"א ע"א, רמב"ם שם ה"ב]. וכן הרבה ענינים כענינים אלו, יורו על שלמות משפטי תורתנו.
<h2>דף ו:</h2>
האזהרה רע"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת רע"ו, סנהדרין פ"כ ה"ד] הוזהר הדיין מלירא איש מזיק עז וגס רוח עד שלא יחתוך עליו את הדין, אבל חייב הוא לחתוך עליו הדין ולא ישגיח במה שאפשר שיארע לו מהזק האיש ההוא. והוא אמרו [דברים א' י"ז] לא תגורו מפני איש. ולשון ספרי [דברים פיס' י"ז] לא תגורו שמא תאמר מתירא אני מאיש פלוני שמא יהרוג את בני או שמא יקצץ נטיעותי או שמא ידליק גדישי, ת"ל לא תגורו מפני איש, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת כי המשפט לאלוקים הוא [דברים א' י"ז], ר"ל בדרך עיון שכלי ובקשת דרכי האמת, והשלם צריך שיהא כאין נגדו ממונו וגופו וקניינו לנגד האמת.
<h2>דף ז:</h2>
האזהרה רפ"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת רפ"ד, סנהדרין פ"ג ה"ח] הוזהר בית דין הגדול או ראש גליות מלמנות שופט שאין עיון לו בחכמת התורה מפני מדות חשובות שיהיו לו וימנוהו בעבורם. הנה הוא מוזהר מזה, רק לא נביט במנויים התוריים כי אם לחריצות האיש בחכמות התורה לדעת מצותינו ואזהרותינו ושקדו על המעשים הנאותים לזה. והאזהרה מלמנות ממונה מפני מדות אחרות, אמרו יתעלה [דברים א' י"ז] לא תכירו פנים במשפט. ולשון ספרא [ספרי דברים פיס' י"ז] לא תכירו זה הממונה להושיב הדיינים, ר"ל שזאת האזהרה אמנם היא לאיש שיש לו למנות דיינין על ישראל, הוזהר מלמנותן, מפני מה שהקדמנו זכרו, אמר עליהם שמא תאמר איש פלוני נאה אושיבנו דיין איש פלוני גבור חיל אושיבנו דיין, איש פלוני יודע בכל לשון אושיבנו דיין, נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי, לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע, לכך נאמר לא תכירו פנים במשפט, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בעצמה.
לא תעשה לך פסל וכל תמונה [שמות כ' ד']. זאת האזהרה היא שהוזהרנו מלעשות צלמים שיעבדו, או לצוות לעשותם ואעפ"י שלא עבדם עובר וחייב מלקות על העשיה [רמב"ם פ"ג מהל' ע"ז ה"ט, ועי' השגות הראב"ד שם] וענין אזהרה זו, לתכלית ההרחקה והאזהרה שלא לייחס אלקות זולתי לשם ית'. ואמר ב"שמים ממעל" על צורות עליונות ועל הארץ מתחת על צורות תחתונות, כי יש מעע"ז שעובדים אחד מן הנבראים התחתונים, וכן יש עובדים קצת צורות מהבריאות הנמצאות במים. ויש מי שבאר אזהרה זו על צורות עליונות הנעבדות, ואמר ואשר בארץ מתחת על הורדת הרוחניים כדרך האצטגנינים שעושין בהמות או צורות או דגים וכיוצא בזה בעונות ידועות, וזה אחד מדרכי ע"ז. והא"ע [פס' ג'] באר בזה הלשון לא תעשה לך פסל וכו' עץ או אבן, ולא תעשה בשום אומנות תמונה שהיא בשמים, ואמר ממעל שהם למעלה על הארץ [מכל צד] ואין תמונה בשמים רק שמונה וארבעים צורות, וחכמי הצורות עושים דברים אשר לא כן ומעשיהם קרובים לע"ז. ואשר בארץ מתחת, שהוא מתחת השמים והתמונות רבות כאשר הם מפורשות בפ' ואתחנן [דברים ד' ט"ז—י"ח] ג"כ במים. ואמר ג"כ הכתוב "מתחת לארץ" כי הים והארץ כמו כדור אחד, ע"כ.
האזהרה הד' לר"מ [סהמ"צ ל"ת ד', עכו"ם פ"ג] הוזהרנו מלעשות צורות מיני בעלי חיים מן המתכות והאבנים והעצים וכיוצא בהם, ואף על פי שלא נעשה לעבדם. וזה הרחקה מלעשות הצורות כל עקר, כדי שלא יחשוב בהן מה שחשבוהו ההמון מעובדי עבודה זרה, שהן חושבין שיהיו לצורות פעולות. והוא אמרו ית' [שמות כ' כ"ג] לא תעשו אתי אלקי כסף ואלקי זהב לא תעשו לכם [וחסר כאן, ולשון המכילתא [יתרו ספי"א] בענין הלאו הזה על דרך פירוש אלהי זהב וכו' לא תעשו]. שלא תאמר הריני עושה לנוי כדרך שאחרים עושים במדינות, ת"ל לא תעשו לכם. והעובר על זאת האזהרה חייב מלקות. ע"כ. ורבותינו בארו [ר"ה כ"ד ע"ב, ע"ז מ"ג ע"ב] לא תעשון אתי שאסור לצור צורת האדם קרי בזה לא תעשון אותי, אמר אותי, מאשר תארו הנבראים ה' ית' בשם "אדם" מפני שהיא הבריאה היותר שלמה בנבראים התחתונים, כמו שנראה במראה יחזקאל [יחזקאל א' כ"ו] במראה אדם אשר ראה מלמעלה, כי לפי דעת קצת מן המפרשים [כן ברש"י ורד"ק] אמר זה על מה שהשיג מה' ית' היושב על הכסא והשכלים הנפרדים. אמנם הר"ם ביאר הכל על השכלים הנפרדים [מו"נ ח"ג פ"ה ופ"ו. ועי' ח"א פמ"ו]. אבל רבותינו יעזרו לפירוש הראשון. ולבאור הר"ם אמר לא תעשון אותי לפי שהאדם נברא בצלם אלקים. וכן בארו [ר"ה וע"ז שם] לא תעשון אתי לא תעשו כדמות שמשי המשמשים לפני במרום כגון דמות חמה ולבנה, צורת כוכבים ומזלות. והנראה אצלי באסור צורות אלו אפילו לנוי, מפני שאלה הם בעלי שכל וכל בעל שכל אפשר שייוחס לו אלקות, וזה היה אחד מעניני עבודה זרה שהיו מציירין צורות הגלגלים ועובדין להם מצד שנראה מהשפעתם בתחתונים, לפיכך נאסר אפילו לנוי לכונה שכתב הר"ם. וכן צורת האדם מפני אמונת קצת המגשימים גם כי הוא בעל שכל. אמנם צורות הבהמות ושאר נפש חיה וצורת האלנות והדשאים מותר לצור אותם, לפי שאין מקום לטעות באלו כמו שטועין באותן שהן בעלי שכל. וכן דרשו רבותינו [מנחות כ"ח ע"א, ראש השנה שם] בפסוק לא תעשון אתי שלא יעשה אדם בית תבנית היכל. וכבר בארנו הכונה בזה במצות [עשה י"ט] ועשו לי מקדש. וצורת האדם אינה אסורה לפי פסק הר"ם אלא כשהיא בולטת [רמב"ם הל' ע"ז פ"ג הי"א]. והכונה בזה שאין צורת האדם מחוקה אלא כשהיא מוחשת כפי הנראה מתאר האדם שיהו האברים בולטים. אמנם צורת המשרתים אסורה אפילו על הלוח, לפי שציור המשרתים יקבלהו האדם באי זה ציור שיזדמן ואפילו על הלוח, מפני שלא יושג תאר עצמן. וכן פירשו רבותינו [מכילתא יתרו פ"י, כה"ע] בענין לא תעשון אתי וגו' שלא לעשות כרובים של כסף אלא של זהב, ואם שנה ועשה של כסף הרי הן לפניו כאלוהות, ואלקי זהב שלא יעשה ארבעה כרובים על גבי הכפרת. אבל עושים שנים על גבי הכפרת ושנים בבית קדשי הקדשים כדרך שעשה שלמה על פי הדבר. לא תעשו לכם שלא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים ת"ל לא תעשו לכם. ואשר יראה לי באזהרת עשיית הכרובים של כסף, כי צורת הכרובים נעשו להוראת הדבר היותר נכבד שבנכבדים, והזהב הוא היותר נכבד שבחמרים לפיכך אסרו שלא לשנות, למען יתעורר האדם על הוראתם. ולפי זה הדרך אצלי גם כן נאסרו ארבעה. וכבר בארנו הוראת ענין הכרובים במצות [עשה י"ט] ועשו לי מקדש. ומה שנאסר בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כי לא הותר דבר זה אלא במקדש, לפי שענין המקדש שיש בו הוראה על שלמות העולם בכללו כמו שבארנו שם. גם אם יעשו בכל מקום יבאו לטעות בהן בענין האלוקות, והרבה דברים הותרו במקדש שנאסרו במקום אחר, כגון הקרבנות, ששם מושב הכהנים ששפתיהם ישמרו דעת אלקים. ועשיית הכרובים אינו סותר אזהרת לא תעשה לך פסל וכל תמונה, ולא שאר אזהרות שבאו בענין זה בתורה כי לא נאסר אלא ליחידים כמו שבארנו. ורבותינו סמכו בבאור לא תעשון אתי אלקי כסף אסור מנוי הדיינים שאינם הגונים. והוא אמרם [סנהדרין ז' ע"ב] לא תעשו אלוק הבא בשביל כסף ואלוק הבא בשביל זהב. וזה היה משלמות תורתנו שימצא רמז בתורה מן הלשון ומן הענין על הרבה דברים שראוי להעיר עליהם. וכן היה ענין מנוי הדיינים שאינן הגונים, דומה בצד מה לעושה צורות לעובדן, שעושה צורות מצד התועלת הדמיוני שיחשבו שימצא בהן. וכן בצד מה [ש]עושקין המשפט לבעל המשפט ר"ל לה'. כי המשפט לאלקים הוא. והדמיון זה במנוי דיין שאינו הגון בשביל כסף או בשביל זהב.
האזהרה רפ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת רפ"א, סנהדרין פכ"א ה"ז] הוזהר השופט מלשמוע דברי אחד מבעלי הריב ובעל ריבו אינו בפניו, והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ג א'] לא תשא שמע שוא, כי על רוב הענין יהיו דברי בעל הריב כשבעל ריבו אינו שם שוא. על כן הזהיר השופט מלשמוע הדברים ההם כדי שלא תתישב בנפשו צורה באין יושר ולא אמתית. ולשון מכילתא [משפטים פ"כ] לא תשא שמע שוא אזהרה לדיין שלא ישמע מבעל דין עד שיהיה בעל דינו עמו. [ו]אזהרה לבעל דין שלא ישמיע דבריו לדיין עד שיהא חברו עמו, ולהזהיר על זה הענין בעצמו אמר [שמות שם ז'] מדבר שקר תרחק כפי שנתבאר מד' משבועות [שבועות ל"א ע"א]. ובכלל זה הלאו גם כן אמרו אזהרה למספר לשון הרע ומקבל לשון הרע ומעיד עדות שקר כמו שנתבאר במכות [כ"ג ע"א], ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת בעצמה, כי כאשר ישמע הדיין דברי בעל דין שלא בפני חברו ירשום טענותיו בלבו ויחקה אותם בעצמו חקוי יקשה הסרתו, כמאמר אדון החכמים [משלי י"ח י"ז] צדיק הראשון בריבו, ואפשר שיבאהו זה להטות הדין. וכן הוזהר הבעל דין גם כן שלא ישא שמע שוא, וזהו שלא יטעון שלא בפני חברו שאולי יטעון כפי מה שיראה שיזכה בדינו ולא יפנה לבבו אל האמת, לפי שאין בעל דינו שם שיסתור דבריו ועם החקוי ההוא יבא הדיין להטות הדין. ומה שבארו בזאת האזהרה בשמע שוא אזהרה למספרי לשון הרע ומקבלו ומעיד עדות שקר, זה מבואר בעצמו שזה שמע שוא המקנה חסרון גדול בנפש האדם אשר חננה ה' לבחון לו האמת מן השקר.
האזהרה רע"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת רע"ג, גניבה פ"ז ה"ג] הוזהרו הדיינים מלעול במשפט [צריך להוסיף שנאמר לא תעשו עול במשפט, ויקרא י"ט ט"ו]. וענין אזהרה זו שלא יעבור על כללים ועל הסדורים שצותה בהן התורה בחייב חק או בהפטר ממנו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת כי משפטי תורתנו ישרים וצריך לדיין להתנהג על פיהם. האזהרה רע"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת רע"ד, הל' סנהדרין פכ"ג ה"א] הוזהרו הדיינים מלקחת שחד מבעלי הריב ואפילו לדון דין אמת. והוא אמרו [שמות כ"ג ח'] ושחד לא תקח, וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין [דברים ט"ז י"ט]. ובסיפרי [שופטים פיס' קמ"ד] לא תקח שחד אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בכתוב באמרו כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים, וידוע הוא בטבע האדם כי כשהאדם מקבל תועלת מחברו יסביר לו פנים ויהפך בזכות מי שייטיב לו איזו טובה, ובתכלית ההרחקה למען לא יצא משפט מעוקל אסרו [כתובות ק"ה ע"ב] אפילו שחד דברים או קבלת מעט כבוד מבעל דין.
האזהרה ר"פ לר"ם [סהמ"צ ל"ת ר"פ, סנהדרין פכ"א ה"ז] הוזהר השופט מלהטות המשפט על הגרים והיתומים, והוא אמרו [דברים כ"ד י"ז] לא תטה משפט גר יתום ואלמנה. הנה נתבאר לך שמי שיטה משפט אחד מישראל עובר בלאו אחד והוא לא תעשו עול במשפט, ואם הטה משפט גר עובר בשני לאוין. ובסיפרי [תצא פיס' רפ"א] לא תטה משפט גר [מלמד שכל המטה משפט גר] עובר בשני לאוין, ע"כ. וכונת אזהרה זו מאשר הגר הוא שפל רוח וכן היתום שאין לו על מי שיסמוך, ואפשר שמצד שפלות הגר והכנעת היתום לא יוכל לסדר טענותם עם שכנגדם, לפיכך באה אזהרה מיוחדת על הדיין שלא להטות דינם למען ישים לב לעיין בדיניהם ולשפטם ביושר. עם הכונה ג"כ כשהדיין לפעמים ישמר מלהטות דין מצד שהוא ירא שהבעל דין ירגיש בהטותו הדין או ישאל על דינו אם נעשה כראוי, ולא יירא מהשפלים האמללים, לפיכך הוזהר שלא להטות דינם כי ה' יריב ריבם.
<h2>דף י:</h2>
המצוה קמ"ו. צוינו על חשבון חדשים ושנים [סהמ"צ לר"מ עשין קנ"ג, רמב"ם הל' קידוש החודש פ"א] והוא אמרו ית' [שמות י"ב ב'] החדש הזה לכם ראש חדשים. ובא הפירוש המקובל [ר"ה כ"ב ע"א] עדות זו תהא מסורה לכם, ר"ל שזאת המצוה אינה מוטלת על כל איש ואיש, כמו שבת בראשית שכל אדם ימנה ו' ימים וישבות בשביעי, עד שיהיה כל איש שיראה הירח יקבעהו ראש חודש או שיחשוב החשבון התוריי ויקבע ר"ח, או שיעיין לאחור האביב וזולתו ממה שראוי בחינתו ויוסיף חדש, אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם אלא ב"ד הגדול ובארץ ישראל לבד [רמב"ם שם פ"ד ה"ט], ולזה בטלה הראיה אצלנו היום להעדר ב"ד הגדול כמו שבטלה הקרבת הקרבנות בהעדר מקדש. ובזה טעו המינין אשר יקראו הקראים, וזהו העקר אשר לא השגיח בו זולתנו מכל הרבנים והם מגששין עמהם בחשך, ודע שזה החשבון אשר נחשבהו היום ונדע בו ראשי החדשים והמועדות לא יותר לעשותו כי אם בא"י בלבד, אך בעת הצרך ובהעדר החכמים מא"י אז יותר לב"ד הסמוך לא"י לעבר השנים ולקבוע חדשים בחוצה לארץ כמו שעשה ר' עקיבא כפי מה שנתבאר בתלמוד [ברכות ס"ג ע"א]. ובזה יש קושי גדול, והנודע לעולם שההתחלה היתה בא"י והם הם שיקבעו חדשים ויעברו שנים בפנים המקובלים אצלם ובהסכמתם ג"כ. וכאן עקר גדול מעקרי האמונה לא ידעוהו ולא ישערוהו במקומו כי אם השוקדים על החכמה, וזה שהיותנו היום בחוצה לארץ חושבים במלאכת העבור אשר בידנו, ואומר' שזה היום ראש חודש וזה היום מועד, לא מפני חשבוננו נשימהו מועד בשום פנים, אלא מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעו זה היום מועד או ראש חודש, ומפני אמרם הם שהיום ר"ח או מועד יהיה מועד או ר"ח, הן שיהיה מעשיהם זה בחשבון או בראיה, כמו שבא הפירוש אשר תקראו אותם [ויקרא כ"ג ב'] אין לי אלא מועדות אלו [ראש השנה כ"ה ע"א], כלומר שיאמרו הם שהן מועדות, אפי' שוגגין ואפי' מוטעים כמו שבאתנו הקבלה. ואנחנו היום אמנם נחשוב כדי שנדע היום שקבעו בו בני ארץ ישראל אחר שבזאת המלאכה בעצמה ימנו ויקבעו היום לא בראיה, ועל קביעתם נסמוך לא על חשבוננו, אמנם חשבוננו לגלויי מלתא והבן זה מאד. ואני אוסיף לך עוד באור אלו הנחנו על דרך משל שבני א"י יעדרו מארץ ישראל חלילה לאל מעשות זה, כי כבר אמר שלא ימחה זכר האומר בכלל ולא ישמד, ושלא יהיה שם ב"ד ולא יהיה בח"ל ב"ד שנסמך בארץ, [הנה] חשבוננו אז לא יהיה מועיל לנו כלל בשום פנים, מפני שאין לנו לחשב בחוצה לארץ ולעבר שנים ולקבוע חדשים כי אם כפי התנאים הנז' כמו שבארנו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם [ישעיה ב' ג']. וכשיתבונן מי שיש לו שכל שלם בלשונות התלמוד בזה הענין יתבאר לו כל מה שאמרנוהו באור שאין ספק בו. וכבר באו הערות בכתובי התורה מורות על עקר המלאכה אשר יסמוך אדם עליה בידיעת ראשי חדשים ועבור שנים, מזה אמרו ית' [שמות י"ג י'] ושמרת את החקה הזאת למועדה אמ' [מכילתא דרשב"י שמות שם] מלמד שאין מעברין בשנה אלא בפרק הסמוך למועד. ואמ' שאין מעברין את החדש אלא ביום ת"ל [שמות י"ב ב'] מימים ימימה. ואמ' ית' לחדשי השנה אמ' ז"ל [מגילה ה' ע"א] חדשים אתה מחשב לשנה ואי אתה מחשב ימים, הורה שהתוספת בה אמנם יהיה חדש שלם. ואמ' ית' [במדבר י"א כ"א] חדש ימים אמ' ז"ל [מגילה שם] ימים אתה מחשב לחדשים ואי אתה מונה שעות, ואמ' [דברים ט"ז א'] שמור את חדש האביב, הורה ששנותינו צריך שנשמור בהם פרקי השנה ולזה הם [שנות חמה], ע"כ. הנה התבאר מלשון הר"ם שמצוה זו איננה כי אם לב"ד הגדול לא לכל אחד ואחד, וזה מורה על שלמות המצות, כי לא נצטוינו אלא בדבר שיהיה כח לכל אחד ואחד לקיים אם באמונות בדרך קבלה, כגון מציאת האלקות ואמונת היחוד בדרך קבלה, אבל מצוה זו אין לה מבוא בקבלה, אלא הצטרך על כל פנים בידיעת חכמת הלמודית לפיכך לא נמסר אלא לב"ד הגדול שהיו בקיאין בכל החכמות. ובאה הקבלה האמתית שזאת היא המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל בכללם ר"ל כי המצוה כבר נצטותה לאברהם אבינו. ומבואר הוא שזאת המצוה היתה צריכה להם תחלה מפני קביעות המועדות. וידיעת חכמה זו יש בה צרך ג"כ לאמת בה מציאות ה', כי מסדר התנועות יודעו המניעים עד שנבא למניע ראשון שהוא סבת הכל, וזהו המבוקש בתורה. ומה שצריך לידיעת המצוה זו, הוא הקודם בלמוד החכמות ר"ל חכמה הלימודית. ויש בה קצת הערה אל האדם בלמוד החכמות כסדר, ועל זה הרמז נאמר כי אחת ממעלות תורתנו שאתה תמצא בתורה ג' התחלות, וכל אחת לחכמה אחת. התחלת התורה בבראשית, תעיר על חכמת הטבע, כי מי שישכיל בסדר הבריאה יבין בסדר ההויות הנמשכות כפי הטבע, ויתעורר להבין ולהשכיל בחכמת הטבע הכוללת ידיעת טבע המורכבי. וההתחלה השנית תחלת המצות שנצטוו ישראל או ב"ד הגדול, והיא זו המצוה שיתעורר בה האדם לידיעת חכמת הלמודית. ההתחלה השלישית היא פתח דבר ה', כשנתן לנו התורה פתח באנכי ה', אשר יש בו הערה לחקירת חכמת האלקות ר"ל להשגת מציאות ה' אשר הוא התכלית. הנה כבר בארנו כי החכמה הלמודית צריכה לקביעות המועדות, ובעשיית המועדות תועלת כי כאשר נעשה המועדות כתקנן נתעורר שהשגחת ה' בנו ונאמין במופתים שעשה לאבותנו, שזו אחת מפנות תורתנו והעמוד שבו משענת התורה והמצות. ובאה מצוה זו בחדש ניסן שהוא עקר המועדות, וגם יש בו קצת התחלה בחכמת התכונה, כי בחדש ניסן מזל טלה שבו מתחילים אנשי המזלות לחשב, אעפ"י שהגלגל אין בו התחלה בחרו בו מאשר היום והלילה בו בשווי [ערובין נ"ו ע"א, תנחומא משפטים ט"ו]. ובו תוספת האורה המורה על החכמה כאמרם [קהלת ב' י"ג] כיתרון האור מן החשך, והוא הזמן היותר מזוני לצמחים ולבעלי חיים, וסבב ה' יציאתנו מארץ מצרים לאהבתו אותנו להיות הזמן ההוא טוב להולכי דרכים, והתקופה ההיא טובה משאר התקופות. וכן דרשו רבותינו [מכילתא בא פט"ז, מכדרשב"י י"ג ד', ספרי דברים פיס' קכ"ח, תנחומא בא סי' י"א] מוציא אסורים בכושרות [תהלים ס"ח ז'] בחדש הכשר לצאת. ובית דין מעברין השנה כדי שיבאו המועדות בזמנן, ויהיה פסח החדש האביב ובזמן שיצאנו ממצרים, לכן לא היו מעברין אלא על התקופה [סנהדרין י"א ע"ב], אם תהיה בי"ו בניסן או מהזמן ההוא והלאה אם לא הגיע זמן האביב לכונה שאמרנו. ואעפ"י שכשהפסח בזמנו יש בו הערה ליציאת מצרים, עקר ההערה היא בשחיטת הפסחים ושיהיו כל ישראל, לפיכך כשלא יוכלו ישראל לבא בסבת הדרכים שאינן מתוקנין מעברין עד שיפסקו הגשמים ויתוקנו הדרכים [שם י"א ע"א, כה"ע, רמב"ם קידוש החודש פ"ד ה"ה וה"ו], וכן כאשר נשתבשו הדרכים בנהרות מעברין עד שיפסקו הגשמים ויתוקנו הדרכים ויתוקנו הגשרים כדי שלא יבואו לידי סכנה. וכן מעברין כאשר נעקרו גליות ישראל ממקו[מ]ם ועדיין לא הגיעו לירושלם. וכן מפני תנורי פסחים שנהרסו ולא יוכלו לעשות הפסח. ואעפ"י שעקר מצוה זו אינה מסורה אלא לב"ד ולכונה שכתבנו, מצוה מדברי סופרים על כל אחד ואחד לחשב בתקופות ומזלות למען יתעורר בידיעת החכמות אשר תכליתן מציאות ה' ית', וזה מאמר רבותינו [שבת ע"ה ע"א] מנין שמצוה על כל אדם לחשב בתקופות ומזלות שנ' [דברים ד' ו'] ושמרתם ועשיתם כי חכמתכם ובינתכם לעיני העמים איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חשוב תקופות ומזלות.
<h2>דף טז:</h2>
המצוה קס"ז. [סהמ"צ לר"מ עשין קע"ו, רמב"ם סנהדרין פ"א] לשון הר"ם צווינו למנות שופטים [שיכריחו] לעשות מצות. ולהכריח הסרים מהאמת לשוב אליו, ויצוו על הטוב ויזהירו מהרע. ויענשו העובר, עד שלא יהו מצות התורה ואזהרותיה מונחות לפי אמונת כל איש ואיש. ומתנאי מצוה זו שיהיו אלו הממונים מדרגה למעלה ממדרגה, וזה שימנו בכל עיר כ"ג דיינין מתקבצים כלן במקום אחד לשער העיר הראויה לזה המנין, וזו היא סנהדרי קטנה, ולמנות בירושלים ב"ד הגדול משבעים דיינין. ולמנות אחד על אותן השבעים, והוא ראש הישיבה, והוא שקורין גם כן (על) החכמים נשיא [רמב"ם שם הלכה ג']. ויהיו כלן מתקבצין במקומן מיוחד להם, ומקום שהוא מתי מספר אין ראוי לסנהדרי קטנה, אי אפשר שלא למנות בו שלשה, יגזרו הדינין הקטנים ויניחו הגדולים למי שלמעלה מהם. וכן נמנה שוטרים יסבבו בשוקים ויפקדו עניני בני אדם בהתעסקם זה עם זה עד שלא יהיה שם חמס ואפילו בדבר מועט. והצווי שבא בזאת המצוה הוא אמרו ית' [דברים ט"ז י"ח] שופטים ושוטרים תתן לך. ומניין [חסר וצריך לתקן ולשון הספרי [דברים קמ"ד] ומניין וכו'] שממנין אחד על [גבי] כלם. ת"ל תתן לך, ומנין שממנין ב"ד לכל שבט ושבט, ת"ל בכל שעריך. רשב"ג אומר לשבטיך ושפטו, מצוה על כל שבט ושבט להיות דן את שבטו, ושפטו את העם על כרחם. וכבר נכפל הצווי למנות שבעים זקנים, והוא אמרו יתעלה למשה [במדבר י"א ט"ז] אספה לי שבעים איש. ואמרו [ספרי בהעלותך פיס' צ"ב] כל מקום שנאמר לי הוא קיים לעולם, וכהנו לי [שמות כ"ח מ"א] רצה לומר, שהיא מצוה תמידית ואינה מצוה לפי שעה אבל תתחייב לדורי דורים. ודע שאלו המנויים כלם, רצה לומר, סנהדרי גדולה וקטנה וב"ד של שלשה, וזולתם מן המנויין אמנם יהיה כלם בארץ ישראל [סנהדרין י"ד ע"א]. וכשתתקיים הסמיכה בארץ ישראל יהיה רשות לסמוכים ההם שידינו בארץ ישראל ובחוץ לארץ. וזהו ענין אמרם [סנהדרין שם מכות ז' ע"א] סנהדרי נוהגת בארץ ובחוץ לארץ, אבל לא ידינו דיני נפשות לא בארץ ולא בחוץ לארץ אלא אם כן בית הבחירה עומד [מכדרשב"י שמות כ"א י"ד]. ולשון ספרי [עי' ספרי עמ' ]]5 וספ"ז שם], באמרו ית' מכה נפש בשגגה והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותכם בכל מושבותיכם [במדבר ל"ה כ"ט], אמר ית' בכל מושבותיכם בחוץ לארץ יכול אף ערי מקלט יהיו נוהגות בחוץ לארץ. תלמוד לומר לכם לחקת עולם משפט אלו הדיינין נוהגין בארץ ובחוץ לארץ ערי מקלט אינן נוהגות אלא בארץ, ע"כ. וכונת מצוה זו ותועלתה מבוארת בעצמה. אמנם מספרם והדברים שידונו לפי המספר זה בארה הקבלה. וזה כי לדיני ממונות יהיה מספר שלשה, כדי שיהיו נושאים ונותנים שנים והאחד מכריע. ולדיני נפשות יהיה המספר עשרים ושלשה, עדה שופטת ועדה מצלת ואין עדה פחותה מעשרה [רמב"ם שם פ"ה ה"ג] וקבוץ העשרה יש לו מעלה בכל הדברים שיתעוררו מצד מספרם, לסבת הסבות אשר הוא נצב עליהם. והוצרכו להם עוד ליותר מזה המספר, לפי שאין ב"ד שקול והיו צריכין לשלשה, כאמרם [סנהדרין שם] לא כהטיתך לטובה הטייתך לרעה. ומספר סנהדרי גדולה בשבעים, שמעתי מאחד מבעלי העיון כי היה דעתם שמספר התנועות שבעים, ויהיה אחד עליהם להוראה על המניע הראשון. וסנהדרי קטנה עשרים ושלשה כמספר כל הגלגלים עם גלגלי ההקפות. בכונת המספר ובסדר ישיבתם יש הערה גדולה, ונאמר בהגדה שנאמר ירידה בסנהדרין כדרך שנאמר בסיני, וזה מבואר הכונה. ומה שמבואר מן התורה ומדברי קבלה [רמב"ם שם פ"ב ה"א, סנהדרין ל"ו ע"ב] שהסנהדרין צריך שיהיו שלמים בחכמה וביראה וביחס, הכונה בזה מבוארת כדי שתשלם הכונה במנוי הדיינין, וענין היחס גם כן יש בו תועלת, לפי שטבע המחצב ראוי שיהא נמנה במה שיחצב ממנו. וזה כונת רבותינו [קדושין ע"ו ע"ב] שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות בישראל. וענין היחס הוא להרחקת הממזרות והעבדות וכיוצא בזה. ומה שבאה הקבלה [סנהדרין שם רמב"ם שם ה"ב] שאין מעמידין זקן מופלג בשנים ולא סריס. אמנם בזקן מופלג זה מבואר, כי כבר חלשו כחותיהם ושכלם. והסריסים גם כן חסרים בשכלם ובמדותיהם, עם אשר תיוחס להם ביחוד מעט החמלה והאכזריות, ולזה הדרך צריך שיהיו נקיים מכל מום. ובית דין של שלשה צריך שיהיה בהם ענוה יראה שנאת ממון אהבת האמת אהבת הבריות להם בעלי שם טוב [רמב"ם ה"ז] כל זה מבואר הכונה. ומה שבאה הקבלה האמתית שהמנויין כלם בארץ ישראל [רמב"ם שם] זה מבואר הכונה, כי למעלת הארץ יהיה מעלת היושבים בה. ומה שאין דנין דיני נפשות אלא בזמן שבית המקדש קיים [סנהדרין נ"ב ע"ב רמב"ם שם פי"ד הי"א] לפי שמפני צרת הזמן והגלות האמת נעדרת, ובדיני נפשות צריך ישוב הדעת.
<h2>דף יח.</h2>
האזהרה קס"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת קס"ה, ביאת המקדש פ"ב ה"ה] הוזהרו הכהנים שלא לצאת מן המקדש בשעת עבודה. והוא אמרו ית' [ויקרא י' ז'] ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו. ונכפלה אזהרה זו גם כן בכהן גדול ואמר [שם כ"א י"ב] ומן המקדש לא יצא. ולשון סיפרא [תו"כ שמיני דמילואים פרשתא א', המ"ב] מפתח [אהל מועד] יכול בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה ת"ל ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הוי אומר בשעת עבודה, כי שמן משחת ה' עליהם [ויקרא י' ז'] אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה מניין לכל כהנים שבכל הדורות ת"ל כי שמן משחת ה' עליהם. ודע שיש בכהן גדול תוספת שלא ילוה מת, וזה פשט הכתוב באמרו [שם כ"א י"ב] ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וכן התבאר פ"ב מסנהדרין [י"ח ע"א] שהוא אם מת לו מת אינו יוצא אחר המטה. והביאו ראיה מאמרו ומן המקדש לא יצא [נלמוד מזה שמותר לו לעבוד ביום שמת לו מת, וכן פירשו בסנהדרין אמרו ומן המקדש לא יצא] ולא יחלל הוא דלא יצא הא אחר שלא יצא חילל [סנהדרין פ"א ע"א], ר"ל כהן הדיוט שאין מותר לו לעבוד כשהוא אונן והוא מוזהר מזה ר"ל שלא יעבוד אונן מזה ההקש. וכבר נתבאר בסוף הוריות [י"ב ע"א] זה העקר שכהן הדיוט אונן לא יעבוד וכהן גדול עובד והוא אונן. הנה נתבאר לך שאמרו לא יחלל שמוהו הרחקה לא אזהרה כלל לא תהא עבודתו חולין אעפ"י שהוא אונן ופשט הכתוב שאמרנו לא יחלל הוא טעם פירוש לאזהרה הקדומה שהוא לא יצא כדי שלא יחלל. ולפי שני הענינים זה הלאו אין ראוי למנותו לאו בפני עצמו כמו שיתבאר למי שיבין העקרים הקדומים במאמר זה [בהקדמה לסהמ"צ הכלל השמיני]. וכבר נתבאר שאלו השלשה לאוין שהם לא יפרע לא יפרום ומן המקדש לא יצא. ואמנם נכפלו בכהן גדול כמו שנכפלה אזהרתו בגרושה וחללה זונה לבאר ענין אחד, ושהשלשה ענינים המזוהר מהם באלו השלשה לאוין הם בעצמם המוזהר מהם אמרו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ומפתח אהל מועד לא תצאו. ושמשה רבינו ע"ה אמנם הודיע אותם לאלעזר ואיתמר שרצה לומר שלא בהתרגזכם לזה הגורם הגדול יותרו לכם הענינים האסורים עליכם, אבל אתם עומדים על עמדכם מוזהרים מפריעת הראש וקריעה ויציאה מן הקדש בשעת עבודה. ונכפלה האזהרה בכהן גדול עד שתתברר לנו שאזהרה זו בשעת עבודה ועל שעת העבודה בלבד חייבין מיתה בידי שמים, כמו שתראם ז"ל מביאים ראיה על אמרו ומפתח אהל מועד לא תצאו מאמרו ומן המקדש לא יצא, ואעפ"י שחייבו ז"ל בכלל לאו מאלו הלאוין שנכפלו בכהן גדול ענין נוסף כמו שבארנו, לא יתרבה בעבור זה מנין המצות למי שיבין מה שהקדמנו, כי גופיה דקרא אמנם הוא שלא יעשה שום דבר מזה בשעת עבודה והבן זה, ע"כ. כונת אזהרה זו שלא יצא הכהן מן הקדש בשעת עבודה כדי שיהיו עיניו ולבו בעבודה ובמקדש האל, ולא יסיח דעתו מהמכוון בקרבנות. אמנם מה שבארנו על זה הפסוק שכהן גדול אינו יוצא אחר המטה כי למעלתו וגדולתו אין ראוי לו לבכות למת ולניד לו, ואם יצא אחר המטה אי אפשר שלא יתפעל ביגון. ואמנם אמרם שהוא עובד אונן מה שאין כן בכהן הדיוט, כי בידוע שלא ימנעהו זה משלמות העבודה לשלמותו ומעלתו.
האזהרה רפ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת רפ"ה, עדות פי"ז ה"א] הוזהרנו שלא להעיד עדות שקר, והוא אמרו יתעלה [שמות כ' ט"ז] לא תענה ברעך עד שקר. וכבר כפל אזהרה זו בלשון אחר ואמר [דברים ה' י"ז] עד שוא. והעובר על אזהרה זו כבר אמר הכתוב [שם י"ט י"ט] ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ולשון מכילתא [במכילתא ליכא, אבל נמצא במדרש תנאים דברים י"ט י"ט] לא תענה ברעך עד שקר אזהרה לעדים זוממים. ובזה הלאו מלקות לפי מה שנתבאר בסוף מכות [צ"ל בראש מכות ב' ע"ב וד' ע"ב] ושם נתבאר תלמוד מצוה זו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בעצמה.
<h2>דף יט.</h2>
המצוה ק"ע. [סהמ"צ עשין קע"ח, רמב"ם הלכות עדות פ"א ה"א] לשון הר"ם צווינו להעיד בבית דין בכל מה שנדעהו, בין שהיה נמשך בזה מיתת המעידים עליו או הצלת המעידים לו בממונו או בנפשות, יתחייב לנו להעיד בכל זה להודיע מה שראינו ושמענו. והנה הביאו רבותינו ע"ה ראייתם על חיוב הגדת העדות מאמרו יתעלה [ויקרא ה' א'] והוא עד או ראה או ידע. והעובר על מצוה זו והוא שיכחיש העדות, עונו גדול, והוא אמרו יתעלה [ויקרא ה' א'] ואם לא יגיד ונשא עונו. וזה דבר כללי ואם היה העדות שכבש עדות ממון וכחש בה ונשבע עליה העד חייב קרבן עולה ויורד, כמו שבאר הכתוב [ויקרא ה' ה'—י'] ובתנאים הנזכרים בשבועות [ל' ע"א] ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת, שמן החיוב הוא שיעיד כל אדם במה שידע מהדברים שבין אדם לחברו כדי להציל העשוק מיד עושקו. וגם להשבית המריבה מבין בעלי דין לפעמים תגרום מיתת שניהם. ולרוב מה שיתחדש בזה מן הקלקול אמר אם לא יגיד ונשא עונו, כלומר שזה עון גדול. ולבער הגזל והחרם שבזה קיום העולם. וכן חייב להעיד מה שראה מעניני העברות, כדי ליסר הרעים ולבער הרע מקרבנו, ובזה קיום התורה והעמדת הטובים והשלמים, לפיכך אפילו היה חכם גדול שבישראל הולך להעיד בעדות שהוא לפרוש מן האסור, או בדיני נפשות, או מכות [שבועות שם, רמב"ם שם ה"ב] ואמר על זה [משלי כ"א ל', גמ' שם] אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' כל מקום שיש חלול ה' אין חולקין כבוד לרב. אמנם בעניני עדות ממון אמר עשה של כבוד התורה עדיף. ואם היה העד מפורסם בתורה ובחכמה אינו הולך לבית דין שהוא פחות ממנו [רמב"ם שם].
האזהרה רע"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת רע"ה, סנהדרין פ"כ ה"ד] הוזהר השופט מלשאת פני אחד מבעלי הריב בעת המשפט ואפילו היה אדם נכבד גדול המעלה לא יקבלהו השופט בסבר פנים יפות כשיבא לפניו עם בעל ריבו במשפט והוא יכבדהו ויהדרהו אמר יתעלה [ויקרא י"ט ט"ו] ולא תהדר פני גדול. בסיפרא [תו"כ קדושים פ"ד ה"ג] לא תאמר עשיר הוא [זה] בן גדולים הוא זה אביישנו ואראה בבשתו, על אחת כמה וכמה שאני מביישו לכך נאמר לא תהדר פני גדול, ע"כ. וכונת אזהרה זו לשלש סבות, האחת כי אם יתעורר הדיין לכבדו וישים לבו ועינו אל מעלתו אי אפשר שלא יהפך בזכותו. והשנית כי זה הבעל דין כאשר יראה הדיין מכבדו יתחזק בטענותיו. והשלישית שבעל דין שכנגדו חלוק עליו יסתתמו טענותיו כאשר יראה בעל ריבו מכובד לפני הדיין. ולחזק הדבר בא בזה לאו ועשה, אמנם העשה הוא [ויקרא י"ט ט"ו] בצדק תשפוט עמיתך, כמו שבארנו במצות עשה [קס"ט].
<h2>דף כ:</h2>
המצוה קצ"א. לר"ם [סהמ"צ עשין ק"צ, הל' מלכים פ"ו] צוינו על הריגת שאר האומות, וזאת היא שתקרא מלחמת רשות. וזה שנצטוינו כי כשנלחם בהם נכרות להם ברית על נפשותם בלבד, אם ישלימו עמנו ויתנו לנו הארץ ונחייבים בתת מס ובשעבוד. והוא אמרו יתעלה [דברים כ' י"א] והיה לך למס ועבדוך. ולשון ספרי [דברים פיס' ר'] אמר מקבלין אנו עלינו מסים ולא שעבוד, שעבוד ולא מסים אין שומעים להם עד שיקבלו עליהם זו וזו. והוא שיתנו דבר ידוע בכל שנה ושנה לפי מה שיגזור מלך הזמן ויהיו עבדים נכנסים תחת הבזוי והשפלות והוא ענין השעבוד, ואם לא ישלימו צוינו להרוג כל זכר שיהיה בעיר קטן וגדול ולקחת כל שללה וכל נשיה. והוא אמרו [דברים שם י"ב] ואם לא תשלים עמך וגו' וזה כלו הוא דין מלחמת רשות, ע"כ. ובאה הקבלה האמתית שאין משלימין עמהן אלא אם כן קבלו ז' מצות [סוטה ל"ה ע"ב], מפני שכבר נצטוו עליהם, ואז האדם ראוי שיקרא אדם ולחמול עליו. אמנם כשלא יקבלו שבע מצות מצוה להרוג כל הזכרים, שזה יורה על רוע טבעם ושאין להם שום דת. וכן אמר הפלוסוף הרגו מי שאין לו דת. וכשקבלו שבע מצות אסור לשקר בבריתם ולכזב להם [רמב"ם שם ה"ג]. אמנם מה שבא הענין שצריך שיקבלו מס ועבדות, הטעם כדי שיעמדו בשפלות ולא יתנו ראש להלחם בישראל. ומה שבא הענין מלחמת הרשות שאין צרין את העיר אלא משלש רוחות ומניחין מקום לבורח לברוח [רמב"ם שם ה"ז], זה על דרך החמלה שמי שירצה להניח המלחמה יוכל להניחה.
המצוה קס"ה. שנצטוינו למנות עלינו מלך מישראל [סהמ"צ לר"מ עשין קע"ג, רמב"ם הל' מלכים פ"א] והוא אמרו ית' [דברים י"ז ט"ו] שום תשים עליך מלך. ובאה הקבלה האמתית [סנהדרין כ' ע"ב] שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק. ולשון ספרי [דברים פיס' ס"ז] שום תשים עליך מלך זו מצות עשה. ורבים מבני עמנו שהם חכמים בעיניהם חושבים שהם מבינים פסוקי התורה וכונתם יותר ממה שהבינה כונתנו בענין המצות ואומר' שאין זו מצוה רק רשות, כאמרו [דברים שם י"ד] ואמרת אשימה עלי מלך. ולפי כונתם היה די בספור הכתוב שיאמר מקרב אחיך תשים וגו'. אבל אמרו שום תשים עליך מלך וגו' הורה שזו מצות ה'. אמנם ספור ואמרת אשימה עלי מלך לספר מה שהיה שידע ה' שהם ישאלו מלך תחלה, כלומר, אתה תאמר מעצמך וגם אני מצוך על זה. ואחר הניחנו שמנוי המלך מצוה כמו שבארו רבותינו, צריך שנבאר למה נענשו ישראל כששאלו מלך. וכבר נחלקו בזה חכמי התלמוד [סנהדרין שם, ת' סנהדרין פ"ד ה"ג, מד"ת עמ' )0]]. יש מי שאמר על שאמרו ככל הגוים [שמואל א' ח' ה']. ויש מי שאומר לא בקשו להם מלך אלא להעבידם ע"ז שנאמר [ש"א שם כ'] והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו. ומהענין הנאמר בשמואל נראה שאין המלכות לישראל אלא להתנהג על פי ה' לא כמלכי אומות העולם, ולזה נחשב להם לעון על שהקדימו ככל הגוים. ודעת האומר לא בקשו אלא להעבידם עבודה זרה, זה הענין מבואר במה שאמר להם שמואל כאשר הוכיחם [שם י"ב כ'—כ"א] אך אל תסורו (מאחורי) [מאחרי] ה' ועבדתם (אותו) [את ה'] בכל לבבכם ולא תסורו כי אחרי התוהו אשר לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה. והכונה באמרו להעבידם ע"ז כדרך מלכי האומות שלוחמים ע"פ הוברי שמים החוזים בכוכבים שזה מענין ע"ז, ומאשר שאלו מלך לזאת הכונה וישראל אינם תחת המערכת וה' לקחם לחלקו נתן להם, אות או מופת כי רעתם רבה, כאמרו [שם פסוק י"ז] הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר. כי לא היה בטבע הארץ ירידת המטר בזמן ההוא, והורה להם שה' יכול לשנות הטבע לעת רצונו. גם מה שהוא מצד תנועת הגלגלים לכונה שאמרנו, שלא ישמענו במשפטים ההם. וגם היה נראה מדבריהם מעט בטחונם בה' כשאמרו [שם י"ב י"ב—י"ד] ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותנו. וזהו שאמר להם שמואל בהוכיחו אותם [שם י' י"ט], ואתם היום מאסתם את אלקיכם אשר הוא מושיע לכם מכל רעותיכם וצרותיכם ותאמרו לי כי מלך תשים עלינו. והודיע להם שעזרתם והנהגתם היא מאת ה' כאשר אמר [שם י"ב י"ב—י"ד] ותאמרו לו כי מלך ימלוך עלינו וה' אלקים מלככם, ועתה [הנה] המלך אשר בחרתם (ו)אשר שאלתם והנה נתן ה' עליכם מלך. אם תראו את ה' ועבדתם אתו ושמעתם בקולו, ולא תמרו את פי ה' והייתם גם אתם וגם המלך אשר (ימלוך) [מלך] עליכם אמר ה' אלקיכם. נתבאר מאלו הספורים כי רצון ה' היה למנות מלך, אך הם שאלו מלך שיצא לפניהם ללחום מלחמותיהם, ושמו בשר זרועם ולא שמו בה' מבטחם, ולא זאת כונת המלוכה. אמנם מצות המלוכה היא שינהיגם על פי ה', ובדרך זו באה המצוה שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו. ואמרו רבותינו [סנהדרין כ' ע"ב, ספרי דברים פיס' קנ"ז] אשר יבחר ה' אלקיך בו על פי נביא, אם כן המצוה היתה על פי נביא לא כשאלת ההמון ולא כפי הדרך ששאלו. ואמרו מקרב אחיך שהם זרע קדש אשר להם יאתה המלוכה, במשפט יעמידו ארץ [משלי כ"ט ד']. ובספרי [שם, ועי' ת' סנהדרין פ"ד ה"י] מקרב אחיך ולא מחוצה לארץ מלך ולא מלכה. התנו שיהיה נולד בארץ, לשלמות הנולדים בה מצד זכות אוירה. ושיהיה איש ולא אשה, וזה מבואר ומה שדרשו [כתובות י"ז ע"א, סנהדרין י"ט ע"ב ועוד] שתהא אימתו עליך, זה מבואר גם כן שזה לקיום הישוב כאמרו מלך במשפט יעמיד ארץ. ומפני שממשפטי המלוכה שייראו ההמון ממנו, היה מחק המלכות שצוה ה' שכל אשר לא ישמע אל דבריו יומת, וזה יקרא מורד במלכות [רמב"ם פ"ג ממלכים ה"ד, סנהדרין מ"ט ע"א], וגם המלך היה דן לפי מה שיראה לו, שיצטרך להעמיד ארץ במשפט. ואמרו רבותינו [כתובות וסנהדרין שם וש"נ] מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ואפילו נביא נוהג כבוד למלך ועומד מפניו ומשתחוה לו [רמב"ם פ"ב ה"ה]. וכן כהן גדול, שהמלך אינו עומד מלפניו אלא כשישאל במשפט האורים, וזה מבואר הכונה, כי אז הוא לפני ה', כי שאלת האורים היתה על פי ה' כמו שבארנו במקומו. ולהיות עקר הכבוד והיראה מפני העם, כשהמלך בפני העם אינו עומד בפני חכם. ולא ידבר לו רכות, ולא יקראהו אלא בשמו, וכשהוא בביתו וחכם בא לפניו עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו מורי ורבי [רמב"ם שם ה"ה כתובות ק"ג ע"ב]. ומה שנראה במשפט המלכות מן העושק וענין בלתי מסודר בצדק, כפי מה שנאמר בספ(ו)ר שמואל [ש"א ח' י"א] באמרו, את בניכם יקח ושם לו לעבדים. וכן כל ענין הפרשה כבר נחלקו בזה חכמי התלמוד [סנהדרין כ' ע"ב], יש מי שאומר כל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו. כלומר כשישתמש בזה לעת הצורך, ולכונה טובה, ויש מי שאומר לא נאמרה פרשה זו אלא ליראם ולבהלם. ופסק הענין [שם] כדברי האומר מלך מותר בו, וכל זה להראות אימתו עליהם. והנה כבר באו מצות רבות בענין מלך, יורוהו הדרך ילך בה שלא ישתמש אלא בצריך לפי דרכי התורה וכמשפטי היושר, ובענין זה נרחיב במצות לא תעשה.
המצוה קפ"ט. לר"ם [סהמ"צ עשין קפ"ח, הל' מלכים פ"ה] צוינו לאבד זרע עמלק בלבד משאר זרע עשו הזכר והנקבה הקטון והגדול, והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ה י"ט] תמחה את זכר עמלק. וכבר קדם לנו אמרם [סנהדרין כ' ע"ב] שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה.
המצוה י"ט לבנות בית הבחירה [בסהמ"צ לר"מ עשין כ'] שנאמר [שמות כ"ה ח'] ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. לשון הר"ם בספר המצות בענין מצוה זו, צונו יתעלה לבנות בית העבודה בו תהיה ההקרבה והבערת האש, ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה כמו שנתבאר, והוא אמרו יתעלה ועשו לי מקדש. ולשון ספרי [דברים פיס' ס"ז, סנהדרין כ' ע"ב, תוס' סנהדרין פ"ד ה"ה] שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק, הנה כבר התבאר שבנין בית הבחירה מצוה בפני עצמה. וכבר בארנו שזה הכלל הוא כולל חלקים, ושהמנורה והשלחן והמזבח וזולתן כלם הם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש, וכבר יחס הצווי בכל חלק וחלק. וכבר אמר במזבח [שמות כ' כ"א] מזבח אדמה תעשה לי שיחשב בכתוב הזה שהיא מצוה בפני עצמה חוץ ממצות המקדש, הענין כמו שאספר לך, אמנם פשטיה דקרא הנה הוא מדבר בשעת התר הבמות שהיה מותר לנו בזמן ההוא שנעשה מזבח אדמה בכל מקום ונקריב בו. וכבר אמרו ע"ה כי ענין זה הוא שצוה לבנות מזבח שיהיה מחובר בארץ, ושלא יהיה נעתק ומטלטל כמו שהיה במדבר, והוא אמרם במכילתא דר' ישמעאל [מכילתא דרשב"י שמות שם ועי' מכילתא יתרו פי"א, זבחים נ"ח ע"א] בפירוש זה הפסוק כשתכנס לארץ עשה לי מזבח שיהא מחובר באדמה. וכאשר היה הדבר כן הנה זה הצווי נוהג לדורות והוא מחלקי המקדש, ר"ל שיבנה מזבח מאבנים בהכרח. ובמכילתא [שם] אמרו בפירוש ואם מזבח אבנים תעשה לי, ר' ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה, אחד מהן ואם מזבח אבנים תעשה לי. אמרו ואם מזבח אבנים חובה, אתה אומר חובה או אינו אלא רשות, ת"ל [דברים כ"ז ו'] אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלקיך ע"כ. והבאנו כל לשון הר"ם למה שמבואר אלינו מלשונו ששם מקדש כולל מזבח ומנורה והשלחן, ואין צריך כל אחד ואחד למצוה. וזה יעירנו על כונת המקדש שהכל מצוה אחת לרמוז הקשר המציאות כלו כמו שיתבאר.
וכבר בארנו שכונת המצות שאין תועלתם מבואר להמון היא להערה שכלית, וכונת מצוה זו לשני עניינים, והכל שב לכונה אחת. האחד לבנות בית מיוחד לעבודת ה' להמציא בו צורות וכלים ועניינים יעוררו אל המציאות, למען דעת אמתת מציאות ה' ויחודו שהוא תכלית הכל. והשני כדי שיהיה זה מקום מיוחד להתפלל ולעבוד ה', כי ביחוד המקום יתיחד ויתעורר שכלו יותר לבא אל האמת, כאלו ידמה ויחשוב שהשכינה במקום ההוא אשר אליו נושא עין שכלו. הלא תמצא הנביאים והמדרשים ברוח הקדש שהיו מיחסים מקום עיונם והשגתם לבית או למקום, כאמרו [בראשית כ"ח י"ז] אין זה כי אם בית אלקים, ואמרו [שם שם י"ט] ויקרא למקום ההוא בית אל כי שם נגלו אליו האלקים. ונאמר לאדון הנביאים [שמות ל"ג א'] הנה מקום אתי, וכן כנו מה שיגיע לאדם משלמותו האחרון כאלו יכנס לבית ולהיכל. ולפי מעלת ההשגה היו מיחדים הבית או המקום יותר קרוב אל ה', ויותר מיוחס אליו. אמרו במדרש תלים [שוח"ט מז' י"א ו'] ובירושלמי [ל"מ, אבל נמצא בספרי דברים פיס' י' ופיס' מז' פסדר"כ פיס' ולקחתם לכם ויק"ר פ"ל ב'] בפסוק ישר יחזו פנימו [תהלים י"א ז'] אלו ז' כתות של צדיקים, שכן כתוב [דניאל י"ב ג'] והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, שאין [כנראה שצ"ל שהן] עתידות להיות מאירות פניהן כחמה וכלבנה כרקיע וככוכבים כברקים כשושנים וכלפידים. כחמה שנאמר [שופטים ה' ל"א] ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, כלבנה שנאמר [תהלים פ"ט ל"ח] כירח יכון לעד, כרקיע שנאמר [דניאל י"ב ג' וצ"ל והמשכילים] והמזהירים יזהירו כזהר הרקיע. כברקים שנאמר [נחום ב' ה', וצ"ל ירוצצו] כברקים ירוצון, כשושנים שנ' [תהילים מ"ה א', ס"ט א'] למנצח על שושנים, כלפידים שנאמר [נחום ב' ה'] מראיהן כלפידים. הכת הראשונה יושבת לפני המלך ורואה את המלך ואת הפנים, שנאמר [תהילים ק"מ י"ד] ישבו ישרים את פניך ואומר [תהילים י"א ז'] ישר יחזו פנימו, כת שניה אשרי יושבי ביתך [שם פ"ד ה'] כת שלישית מי יעלה בהר ה' [שם כ"ד ג'] כת רביעית אשרי תבחר ותקרב, [שם ס"ה ה'] כת חמישית ה' מי יגור באהלך [שם ט"ו א'] כת ששית מי ישכון בהר קדשך [שם שם] כת שביעית ומי יקום במקום קדשו [שם כ"ד ג'] וכל כת וכת יש לו מדור בפני עצמו בגן עדן. וכנגדן שבע בתי דירות לרשעים בגהנם וכו', הנה מבואר מזה המאמר שיחס אלו המקומות הוא לפי מדרגות ההשגה, ולקחו מספר "שבעה" שהוא סך חשבון כדרך המקראות או אולי לקח שבעה לפי מעלות הסלם שהיו כמו שבארנו בפ' ג' מן המצוה הראשונה.
ולזאת הכונה באה מצוה זו למקום עיון והערה לבני עמנו, ולזאת הכונה יחדו מקום התפלה נכח המקדש [עי' ברכות ל' ע"א] כדי שיתעוררו ישראל בכל מקומות מושבותיהם במכוון במקדש להשיג מציאות ה' ויהיה ה' שוכן עמהם תמיד. וזה כונת מאמר הכתוב [שמות כ"ה ח'] ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, אמר בתוכם ולא אמר בתוכו, להיותו הערה להשרות שכינתו עליהם בכל מקומות שהם, כאשר יכונו בכונת המקדש. וזה מאמר החכם שמאי הזקן באמרו [סוכה נ"ג ע"א וצ"ל הלל הזקן] אם אתה תבא אל ביתי אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי אני לא אבא אל ביתך שנאמר [שמות כ' כ"ד] בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. ומאשר תכלית המקדש להערה שכלית. אמרו רבותינו [ברכות ל"ג ע"א] כל אדם שיש לו דעת כאלו נבנה בית המקדש בימיו, וזה מבואר הכונה. ואמרם [סנהדרין צ"ט ע"ב] כל העוסק בתורה לשמה כאלו בנה פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה, הכונה במעלה ומטה, ידוע, כי יש בנין צריך אל האדם למטה אשר יבנה עם קצת מצות התורה, ויש בנין אל האדם צריך למעלה והוא המכונה כבית המקדש של מעלה שהוא מכוון כנגד בית המקדש של מטה.
ולחזק דעותינו בעניני הבית ובמכוון ממנו צונו להראות בו לפני ה' שלש פעמים בשנה, ומפני שבית ה' אין ראוי שיהיה בו מחסור כל דבר, רצה ה' להמציא בו כלים המצטרכים לענין הקרבנות כמו שיתבאר במקומו, וכלים שבאו לפאר בית אלקינו כדרך בית מלכות, כגון שלחן ומנורה ומזבח הקטרת, והם ג"כ יעוררו על ידיעת המציאות כמו שיתבאר מענינם. ולזאת הכונה נצטוה משה מפני הגבורה בצורת הכלים [מנחות כ"ט ע"א] כי בצורת הבית וכליו, יש הערה גדולה בידיעת מציאות עולם השכלים, ומציאות עולם הגלגלים ומציאות עולם המלאכים כמו שיתבאר, ולהגיע אל המכוון ממנו צוה ה' לבנותו באמצע הישוב [קדושין ס"ט ע"א, תנחומא קדושים י'], שהוא במזג ממוצע והאויר בו זך כדי שיהא מקום מוכן להערת השכל. ואמרו רבותינו [פדר"א פל"א] שבמקדש נעקד יצחק והוא המזבח שהקריבו עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון ומשם נברא. אמרו [בר"ר פי"ד ח', ירוש' נזיר פ"ז ה"ב] ממקום כפרתו נברא, וזה מבואר הכונה כי זה המקום ראוי שיתעוררו בו אל הכונות הטובות וכל העם היושב בו נשוא עון. ברבה רבתי פ' ד' בשעה ששמע משה ועשו לי מקדש נבהל ואמר היאך אני יודע לעשותו, א"ל הקב"ה משה אל תבהל כשם שבראתי העולם וגופך, כך עשה את המשכן, זה מבואר כמה שכתבנו. בילמדנו [תנחומא נשא י"ח] א"ר סימון בשעה שאמר הקב"ה לישראל לעשות משכן, רמז למלאכים שיעשו להם משכן למעלה, וביום שהוקם למטה הוקם למעלה. התבונן בטוב הערתם לכונת המשכן, כי כאשר הוקם למטה ע"ד האמת הוקם למעלה, ולזאת הכונה אמרו רבותינו שבית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה. [ירוש' ברכות פ"ד ה"ה] אמנם אמרם [בר"ר פס"ט ו'] שאין בין בית המקדש של מטה לבית המקדש של מעלה אלא י"ח מיל. יש מי שבאר זה לשמנה עשר גלגלים אלו ט' גלגלים וט' עלות והעשירי הוא קדש. ודבר זה לא נתבאר לי באור אמתי. ואומרם [תנחומא פקודי א'] ירושלם של מטה מכוון כנגד ירושלם של מעלה, שגם עיר ירושלים קדושה ויש לה מעלות על כל א"י, שכמו שמבואר בדברי רבותינו גם תאר בשמה הוראה על השלמות. אמנם אמרם [תענית ה' ע"א] לא אבא בירושלם של מעלה עד אבא בירושלם של מטה, הכונה אצלי שיחס שלמות הראשון הקודם בזמן אל ירושלם של מטה, והוא הצריך לשלמות האחרון, ויחס שלמות הנפש אל ירושלם של מעלה, והוא האחרון. או אפשר שכיון בירושלם של מטה אל החכמות המיוחסות למטה בערך אל גדולת ה' והמלאכים, וירושלם של מעלה הוא ידיעת האלקות. וזה מבואר שאותו של מטה צריך שיקדם. ולזאת הכונה שאמרנו שבית המקדש הוראה והערה על המציאות כלו אמרו במדרש [תנחומא פקודי ב'] ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך [תהילים כ"ו ח'], אהבתי מעון ביתך זה ההיכל שהוא מכוון במקום משכן כבודך, ארשב"י זאת אומרת שההיכל של מטה מכוון כנגד היכל של מעלה שנאמר [שמות ט"ו י"ז] מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך, א"ר יעקב ב"ר יוסי למה אהבתי משכנך שהוא שקול כנגד כל עולמך. וכן אמרו בהגדה [תנחומא ויקהל ה'] שבית המקדש נברא בחכמה בתבונה ובדעת כמו שנברא העולם. והכונה בזה מבוארת כמו שבארנו.
ונבאר עתה חלקי המקדש שהוא שקול כנגד כל העולם, ונתחיל ביותר נכבד, ונאמר כי הכרובים יורו על מציאות השכלים. ובאר הר"ם [מו"נ ח"ג פמ"ה] טעם היותם שנים, כי אם היה אחד היו מיחסים לו אלקות. והנראה אצלי שהאחד רמז לעלול ראשון שהוא עלת הכל, והשני לשאר העלולים, או לשכל הפועל, וכבר בארנו בעמוד החדוש בפ"ו שדעת קצת מהחכמים שהשכלים שנים, והיו מונחים על הארון שבו התורה שתכליתה להשיג הנפרדים וה"ארון" רמז למין האדם כמו שיתבאר, ויש מבעלי העיון [עי' אבע"ז ורבנו בחיי תרומה כ"ה י"ח] שכתבו שהכרובים הם רמז לכח המדמה וכח שכלי, שבאמצעותם תבא הנבואה, ולזה היה הדבור בא מה' אל משה מבין שני הכרובים, והכל עולה לכונה אחת. וכבר ידעת אמרם [שבת צ"ב ע"א וש"נ] ארון תשעה וכפרת טפח, ואמרם [סוכה ה' ע"א] מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה. והמנורה אשר בה נר תמיד תורה על מציאות הגלגלים. ובילמדנו [תנחומא בהעלותך ה'] שבעה אלה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ [זכריה ד' י'] זו המנורה, ומה הוא שבעה אלה כנגד שבעה כוכבים שמשוטטים בכל הארץ. ואחד מן החכמים בעלי העיון באר כל תמונת המנורה כדמות מהלך השמש בחלק הצפוני מן הארץ שבו הישוב בשלשת עגוליו, ר"ל עגול ראש טלה ועגול ראש סרטן, ועגול ראש גדי, ויורה לכונת זה החכם מה שאמרו רבותינו [ירוש' חגיגה פ"ה ה"א]. פעם אחת הטביל את המנורה אמרו צדוקים ראיתם פרושים שמטבילים גלגל חמה. ובאגדה אמרו [מנחות כ"ט ע"א] שגבריאל חגור כמין פסיקיא והראה לו למשה מעשה המנורה. והשלחן עם לחם הפנים יורה על מציאות עולם התחתון ומונח בצפון ששם הישוב, ומנורה בדרום רמז לשבעה כוכבי לכת הנראים בפאת הדרום. ואחד מבעלי העיון כתב שהשלחן רמז על גלגל המזלות והם שתים מערכות שש המערכת, וכן גלגל המזלות ששה צפוניים וששה דרומיים. ומה שבארנו נראה ממה שאמרו רבותינו במנחות [שם] מאי דכתיב על המנורה הטהורה שירדו מעשיה ממקום טהרה, אלא מעתה על השלחן הטהור שירדו מעשיו ממקום טהור וכו', רמז הנה שהשלחן אינו ממקום טהור, ולפי זה יהיה רמז אל עולם התחתון. ואמנם מזבח הקטרת יתבאר במצות הקטרת. והארון שהוא כלי לתורה, הוא רמז למין האדם שהוא יחיד בעולם התחתונים, והוא כלי לתורה להשיג מה שעל הארון, ודבר זה רמזו רבותינו באמרם [יומא ע"ב ע"ב] [ר'] יוחנן רמי כתיב [דברים י' א'] ועשית לך ארון עץ, וכתיב [שמות כ"ה י'] ועשו ארון עצי שטים מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו, מבית ומחוץ תצפנו [שם שם י"א] כל ת"ח שאינו תוכו כברו אינו ת"ח וזה מבואר. ובספרי [דברים פיס' שמ"ה] ובנה בית לשם ה' אלקי ישראל [מ"א ח' י"ז] בית זה למה משם וישם מקום לארון הרי צווי זה אינו אלא בעבורנו, הכונה הזאת מבוארת ילמדנו [תנחומא ויקהל ז'] ראה הארון חביב, שהמשכן לא נעשה אלא בשביל הארון שהשכינה בתוכו, שנאמר [במדבר י' ל"ג] וארון ברית ה' נוסע לפניהם והורג נחשים ועקרבים ושורפן והורג שונאיהן של ישראל. זה מבואר, שמה שבארון הורג נחשים ועקרבים של ישראל. ילמדנו פרשה ויקהל [תנחומא ויקהל ה'] ר' נתן אומר חביב מעשה הארון ככסא הכבוד של מעלה שנאמר [שמות ט"ו י"ז] מכון לשבתך וגו' שהמקדש מכוון כנגד כסא הכבוד והארון. עשה למעלה ממנו כפרת כשרפים שהם עומדים ממעל לו. ועשה בו כרובים שהן חביבים כנגד שמים וארץ שבהן כסאו של הקב"ה, וכשם שהשמים יוצא לארץ שנאמר [דברים כ"ח י"ב] יפתח ה' לך את אוצרו וגו', כך השכינה למעלה מן הכרובים (שנותנין) [שנתונים] מזה ומזה שמגדלין ישראל בלוחות שכתובים מזה ומזה מכוונים זה לזה שנאמר [שמות כ"ה ה'] וכנפיהם איש אל אחיו. כנגד כסא הכבוד שמכוון כנגד שני כרובים שנאמר [שמות כ"ה ה'] וכנפיהם איש אל אחיו. כנגד כסא הכבוד שמכוון כנגד שני כרובים שנאמר [תהילים נ' ב'] מכלל יופי אלקים הופיע, ואלה המאמרים יתבארו במעט עיון במה שכתבנו.
ומאשר צורת הכלים והבית נאמר אל משה מפי ה' יתעלה להוראת קדושתן והערתן, אמרו רבותינו [ר"ה כ"ד ע"א רמב"ם בהב"ח פ"ז ה"י] שאסור לאדם שיעשה בית תבנית היכל, אכסדרה תבנית אולם, חצר כדמות עזרה, שלחן דמות שלחן מנורה כדמות מנורה, אבל עושה מנורה של ה' או ו' או ח' קנים או מנורה שאינה של מתכת, אעפ"י שיש לה שבעה קנים. ויתבונן בטוב הערתן ההיכל והאולם והשלחן שהוא רמז לעולם התחתון, אמר שלא יעשה כדמותן. והמנורה שהיא רמז לעולם הגלגלים, אסרו לעשות כדמותה כמספר נרותיה להוראתה, ובמחסר במספרה או מייתר מותר וכשאינה של מתכת מותר אעפ"י שיש לה ז' קנים, מאשר הוראת המנורה הוראתה לחמר הגלגלים שהוא חמר קיים נצחי, אסור לעשות אותה בחמר הקיים אצלנו והיותר קיים במורכבים הוא המתכת, ומאשר הדברים שירגילם האדם לא יתעורר בהם כאשר יתעורר בדברים הנראים לפרקים, אסרו לעשות כדמות צורת הכלים כמו שבארנו. וכבר כתבנו שאחת מן הכונות בבנין בית המקדש להיות מקום מיוחד לעבודת ה', ועתה שבית המקדש חרב בעונות, בתי כנסיות ובתי מדרשות הם במקום המקדש לעבודת ה' בתפלה והיות ג"כ למקום עיון והתבוננות, וכן אמרו רבותינו [מגילה כ"ט ע"ב] ואהי להם למקדש מעט [יחזקאל י"א ט"ז] אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, לפיכך צריך בכל מקום שיש עשרה לבנות להם בית הכנסת שהתפלה נעשית בכונה והיא נשמעת כשהיא במקום מיוחד כמו שאמרו רבותינו [ברכות ו' ע"א] אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר [תהלים פ"ב א'] אלקים נצב בעדת אל.
<h2>דף כא.</h2>
האזהרה שס"ד [סהמ"צ לר"מ ל"ת שס"ד, רמב"ם מלכים פ"א ה"ג] הוזהר המלך מהרבות לו נשים והוא אמרו [דברים י"ז י"ז] ולא ירבה לו נשים, ושיעור זה שלא יוסיף על י"ח נשים בכתבה וקדושין ואם הוסיף עליהן לוקה, ע"כ. וכונת אסור הרבות הנשים מבוארת בכתוב והוא לבלתי סור לבבו. ומפני שהמלך עומד במנוחה ויצטרך לפי טבעו ורוב מנוחתו להרבות במשגל ולהוסיף בנשים, הוזהר שלא להרבות. אמנם הותר לו לישא אשה עד י"ח כפי מה שבאה הקבלה מאמרו [שמואל ב' י"ב ח'] ואוסיפה לך כהנה וכהנה.
<h2>דף כא:</h2>
האזהרה שס"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת שס"ג, מלכים פ"א ה"ג] הוזהר המלך מהרבות סוסים והוא אמרו יתעלה [דברים י"ז ט"ז] לא ירבה לו סוסים, ושעור זה לא יהיה לו סוסים הולכים לפניו ואפילו סוס אחד לא יהיה אתו [סנהדרין כ"א ע"ב, ספרי], כי אם הבהמה אשר ירכב עליה בלבד, או סוסים ישימם בארוות כדי שיהיו מוכנים למלחמה להרכיב עליהם אנשי הצבא, אמנם לעצמו לא יהיה לו אלא בהמה אחת בלבד, ע"כ. וכונת אזהרה זו למען לא ירום לבבו ולא יהיה כמלכי הגוים מולכים בגאוה, לא להנהיג העם ביושר ומשפט. עם הכונה בו ג"כ שאם ירבה לו סוסים אולי יצטרך להוסיף מס על ישראל שלא לצרך. אמנם מה שיצטרך לו לחיילותיו הוא לצרך ישראל.
האזהרה שס"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת שס"ה, מלכים פ"א ה"ג] הוזהר המלך מהרבות לו ממון לצרך עצמו, והוא אמרו [דברים י"ז י"ז] וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. וגדר זה שלא יהיה לו מן הממון כי אם מה שיוציא על רכבו ועבדיו ופרשיו המיוחדים לו, אבל שיקבץ ממון לתועלת ישראל כלם זה מותר, וכבר באר ה' יתעלה בכתוב טעם אלו הג' מצות, ר"ל לא ירבה לו סוסים ולא ירבה לו נשים וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. ובעבור שנודע טעמם וסבתם הגיע להם מהנטיה מהדת מה שכבר נתפרסם מענין שלמה ע"ה עם גדל מעלתו בתורה ובחכמה והיותו ידיד יה [ש"ב י"ב כ"ה], אמרו ז"ל שיש בזה הערה לבני אדם שהם אלו ידעו טעמי המצות כלם תקרא להם נטיה, כי (אחד) [מאחר] שזה השלם הגדול כבר טעה בזה וחשב שלא יהיה המעשה ההוא סבת העבירה ההיא בשום פנים, כ"ש דעות ההמון לפי חלשתם, שהם היו מקילין בהם והיו אומרים וכי נאסר זה או נצטוינו בזה אלא מפני זה, אני אהיה נזהר מן הדבר שבעבורו נצטויתי בזאת המצוה ולא אשים לב עליה, ואז יהיה נפסד סדר התורה, ולפיכך העלים ה' טעמיהם, ואין מהם אפילו אחת שאין לה טעם ועלה וסבה, אבל רוב הטעמים ההן היה מן הצרך לא ישיגם שכל ההמון ולא יבינם, והם כלם כמו שהעיד הנביא ואמר [תהלים י"ט ט'] פקודי ה' ישרים משמחי לב, ע"כ. וכונת אזהרה זו נכונה שכתבנו באזהרת [ל"ת שס"ג] לא ירבה לו סוסים, ולסבה שכבר כתבנו שלא תכבד העבודה על ישראל תצטרך זאת האזהרה, יותר מאזהרת לא ירבה לו סוסים.
המצוה י"ו לכתוב כל אחד ס"ת לעצמו [רמב"ם בסהמ"צ עשין י"ח] שנאמר [דברים ל"א י"ט] ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לו השירה הזאת לעד בבני ישראל. בא הפירוש המקובל [סנהדרין כ"א ע"ב ועי' רמב"ם פ"ז מהל' ס"ת ה"א] שזאת הצואה היא לכתוב ספר תורה לעצמו, כי לא יתכן לכתוב את התורה פרשיות [עי' גיטין ס' ע"א] ורצה באמרו "השירה" כל המצות הכוללת זאת השירה. וכונת מצוה זו מבוארת שהיא הצריכה לשלמות האדם, כי אין אומן אלא אם כן כלי אומנתו בידו, ומאשר חפץ האדם במעשה ידיו אמרו חכמים [מנחות ל' ע"א] שאם כתבה אדם בידו כאלו קבלה מהר סיני. לפי שיהיה בה חפצו וידקדק תמיד בענינה, וכן מאשר חפץ האדם במה שמשתדל לעשותו יותר ממה שיהיה בדבר שכבר נעשה. אמרו רבותינו [סנהדרין שם] שמצוה לכל אחד לכתבה משלו, ואעפ"י שהניחו לו אבותיו, וכבר בארנו פעמים רבות שהתורה היא הכוללת מה שיצטרך לחיי האדם אשר תכליתה להשגת הדעות אמתיות, ותכלית השגת הדעות האמתיות השגת ה' יתעלה, ומפני זה קראו התורה כלי אומנותו של הקב"ה [בר"ר פ"א א'], וחמדה טובה גנוזה שהקב"ה משתעשע בה [שבת פ"ט ע"א]. לפיכך צריך לדקדק בכתיבתה שיכתב בדקדוק ובשלמות להשיג המבוקש בה, וענינים רבים יש בענין ס"ת [עי' רמב"ם הל' ס"ת שם] לזאת הכונה, מהן הלכה למשה מסיני ומהן מדברי רבותינו, כגון סדר פרשיות פתוחות וסתומות וחסרות ויתרות וצורת האותיות המלופפות והתגים, שכל זה להוראת ענין מה. ויש דברים שהם פוסלים ס"ת, ר"ל שאין לה קדושת ס"ת. ומהם שנוי סדר הפרשיות, מפני שהקשר הענינים או הפסוקים יורו על ענין מה. וכן חסרות ויתרות באו לענין כמו שתמצא במדרש רבה בכמה מקומות אשר מהם יתבאר קצת מדיני המצוה, כגון בסכת בסכת בסכות [סוכה ד' ע"א] וכן לטטפת ולטוטפות [מנחות ל"ד ע"ב] וכן רבים. וכן התגים הונחו לסימן מה כמו שאמרו בהגדה [מנחות כ"ט ע"ב] כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות, אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך, אמר לו אדם אחד שעתיד לעמוד בעולמי בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, הנה זה המאמר ראיה שהתגים והקשרים הוראה לדבר מה, לפיכך צריך לדקדק בהם, כי כמו שאמר ה' למשה שעקיבא בן יוסף עתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ, כן אפשר שיפקוד אלקי הרוחות איש שיתעורר בכונתם, וכבר שמענו שבידי חכמי התלמוד נתחבר ספר על רמזי התגים והאותיות המלופפות, ובעונותינו שרבו מפני ארך הגלות נאבדו כמה ספרים [עי' רמב"ם פ"ז מהל' ס"ת ה"ח]. ותמצא ברבה רבתי מאמרים שנראה מהם שהיו דורשין לפי מספר האותיות או התבות לרמוז על קצת עניינים, דרשו בפסוק ראשון שבבראשית כמספר האותיות לרמוז על מהלך ימי הלבנה. וכל זה משלמות תורתנו שכל החכמות נרמזות או נמצאות בה בענין או בתיבות או ברמזים או במלות או באותיות או בתגים. ולמעלת שלמותה בא הלכה למשה מסיני לכתוב ס"ת על הגויל ושיכתב במקום שער [שבת ע"ט ע"א, מנחות ל"ב ע"א], שהכתיבה במקום שער יותר נאה ומתוקנת שם מאשר אם תכתב במקום בשר, לפיכך אם שנה פסול, ועוד מפני שחפץ האדם בדברים הנאים. ומפני זה באה ג"כ הלכה למשה מסיני שיהיה העור מתוקן המלאכה, ר"ל מעובד, ואם אינו מעובד פסול [עי' גיטין נ"ד ע"ב]. וכן למען יזהר ויזדרז בתקונו הצריכו העבוד לשמו. ולנאות ס"ת אמר [מנחות ל' ע"ב] שלא יכתוב מקצתו על הגויל וקצתו על הקלף. ושיהיה המעבד ישראל [רמב"ם פ"א מתפילין הי"א, ועי' גיטין מ"ה ע"ב]. והצריכו שיהא העור מעור בהמה טהורה [שבת כ"ח ע"א], ואם חסר אחד מאלו פסול. וכן הצריכו ליזהר בכתיבתו בצורת האותיות כתקנן שלא תדמה אות לאות אחרת [שבת ק"ג ע"ב], ושיהיו מוקפות גויל [מנחות כ"ט ע"א], כדי שיובן הענין ולא יתחלף לו אות באות או תיבה בתיבה. וכן הצריכו השרטוט [מגילה י"ז ע"ב] כדי שיכתוב ביושר, ושיכתוב בדיו שחור [שבת קל"ג ע"ב] שתהיה בתיבה נכרת ונראית, וכן הרבה ענינים מהלכה למשה מסיני, ודברי רבותינו, ותקון הגאונים כדי לנאותה ולחבבה הכל מפני שהיא כלי חפץ דרושה לכל חפצי האדם. ומאשר ס"ת היא חיי הנפש אמרו חכמים [מגילה כ"ז ע"א, ב"ב קנ"א ע"א] שאין מוכרין ס"ת אפילו אין לו מה יאכל, ולא התירו למכור ס"ת אלא ללמוד תורה, מפני שתכלית התורה לזה, וכן לישא אשה לקיום המין, ולמען לא יגבר עליו יצרו המתנגד לכונת התורה, ולזאת הכונה אמרו [יבמות ס"ב ע"ב] השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה, ומה שהצריכו. [חסר].
<h2>דף כב:</h2>
האזהרה קס"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת קס"ג, ביאת מקדש פ"א ה"ח] הוזהרו הכהנים מלבא אל המקדש והם פרועי ראש כמו שיעשו האבלים אשר לא יספרו שערם. והוא אמרו ית' [ויקרא י' ו'] ראשיכם אל תפרעו וגו' ואמר התרגום לא תרבון פרוע. ויחזקאל באר ואמ' [יחזקאל מ"ד כ'] ופרע לא ישלחו. וכן אמר יתב' במצורע [ויקרא י"ג מ"ה] [ו]ראשו יהיה פרוע, אמרו בסיפרא [תורת כהנים תזריע פי"ב ה"ו] יגדל פרע. ולשון סיפרא [תורת כהנים שמיני פרשתא א' מכילתא דמילואים מ'] גם כן ראשיכם אל תפרעו אל תגדלו פרע. וכבר נכפלה אזהרה זו בכהן גדול ואמר [את] ראשו לא יפרע [ויקרא כ"א י']. ואמנם נכפלה כדי שלא תחשוב שאמרו לאלעזר ולאיתמר ראשיכם אל תפרעו. אמנם הוא בעבור המת בלבד, והוא כשלא יעשה זה דרך אבלות יהיה מותר, על כן באר בכהן גדול שבעבור העבודה יהיה מסתפר. והעובר על אזהרה זו במיתה ר"ל אם שמש והוא פרוע ראש. ובכלל ואלו שבמיתה פרועי ראש מאמרו [ויקרא י' ו'] ולא תמותו. אמנם אם נכנס למקדש והוא פרוע ראש הוא באזהרה לא במיתה, ע"כ. כונת אזהרה זו למען יכון לקראת אלקיו כאשר יבא לשרת לפניו. ועוד כי ידוע הוא גם כן כי גדול השער מוליד יגון, וענין העבודה צריך לב נכון ושמח למען ינוח עליו רוח דעת ויראת ה'. ותהיה העבודה בלב שלם ר"ל בשלמות שכלו ודעתו להתעורר במכוון בקרבנות. לפיכך מי ששמש והוא פרוע חייב מיתה, לפי שמאחר שלא היה לבבו שלם אפשר שישיגהו הפך המכוון בקרבנות ויהיה זה סבת מיתת נפשו. אמנם כשנכנס למקדש והוא פרוע ראש באזהרה לא במיתה, כי הענש בא מפני העבודה כמו שבארנו, עם הכונה בו גם כן כי הנכנס למקדש הוא כנכנס בבית המלך שאין ראוי לבא שם רק דרך הדור. והעובד כעובד לפני המלך לשרתו שיענש אם לא יבא פניו בדרך שישמח המלך בראיית פניו והכל עולה לכונה אחת.
האזהרה ע"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת ע"ג, ביאת המקדש פ"א ה"א, זבחים י"ז ע"ב] הוזהרנו מביאת מקדש או ההוראה בדבר מדיני התורה ואנחנו בענין השכרות. והוא אמרו ית' [ויקרא י' ט'—י"א] יין ושכר אל תשת אתה ובניך וגו' בבואכם אל אהל מועד ולהורות את בני ישראל וגו'. ולשון התלמוד [ערובין ס"ד ע"א, נזיר ע"ח ע"א] שתה רביעית אל יורה. ובענש אזהרה זו חלוק, וזה ששתויי יין לא יותר להם לבא מבין האולם ולמזבח עם כלל ההיכל ואם נכנס חייב מלקות, ואם עבר והוא שתוי יהיה חייב מיתה בידי שמים, ואם שתה דבר מן המשכרים זולתי היין ועבד חייב מלקות בלבד. וכל מי שהורה והוא שתוי בין היה כהן או ישראל עבר לאו, הן יהיה שתוי יין או שאר מן המשכרים. ולשון סיפרא [תו"כ שמיני פרשה א'] יין [ושכר] אל תשת אין לי אלא יין מנין לרבות שאר המשכרים ת"ל ושכר, אם כן למה [נאמר] יין, על היין במיתה ועל שאר המשכרים באזהרה. ושם נאמר, מניין שאינו חייב כרת אלא בשעת עבודה ת"ל אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו. ושם נאמר יכול יהיו ישראל חייבים מיתה על ההוראה ת"ל אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו. אתה ובניך במיתה ואין ישראל חייבים במיתה על ההוראה, ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת כי השכור הוא בשבוש דעת ובטומאת נפשו לפיכך הוזהר מהכנס במקום הקדש. ומפני שענין העבודות צריך לישוב דעת לפי שיקרה ממנו דמיון גשמי אם לא ישכיל ממוצא דבר, והיין הוא המשגה והמכלכל השכל ויביא זה למיתת הנפש, לפיכך אם עבד והוא שתוי יין חייב מיתה בידי שמים. עם הכונה בזה גם כן שאין שתוי יין ראוי לעמוד לפני המלך לשרתו ובעת העבודה הוא כעומד לפני מלך לשרת. אמנם שאר המשכרים אינן מבלבלין השכל כמו היין, לפיכך אינו במיתה על שאר המשכרים רק במלקות לפי שאינו בישוב הדעת גמור. וכן ענין ההוראה צריך ישוב דעת כדי שלא יאמר על טמא טהור ועל טהור טמא ועל אסור מותר לפיכך הוזהר השכור מלהורות. ומאשר אין מעלת ההוראה כמעלת העבודה לכונה שכתבנו, אין בהוראת שכור מיתה רק מלקות. הורה בדבר המפורש בתורה כגון שהורה שהשקץ טמא והדם אסור והצפרדע טהור וכיוצא בזה מותר. ומותר [לשכור] ללמוד תורה והוא שלא יורה, ואם היה חכם ידוע להוראה, אסור לו ללמוד והוא שכור מפני שלמודו הוראה.
<h2>דף כה:</h2>
האזהרה רפ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת רפ"ו, הל' עדות פ"י ה"א] הוזהר השופט שלא לקבל עדות האיש החוטא ולעשות כפי עדותו. והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ג א'] אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. ובא הפירוש [מכילתא משפטים פ"כ] אל תשת רשע עד אל תעש חמס עד להוציא החמסנים והגזלנים שהן פסולין להעיד שנאמר [דברים י"ט ט"ז] (לא) [כי] יקום עד חמס באיש, ע"כ. כונת אזהרה זו כי הגזלנים והחמסנין הם בחזקת דוברי שקרים ויעידו כל דבר לתועלת מה.
<h2>דף כז.</h2>
דבור תשיעי. לא תענה ברעך עד שקר [שמות כ' י"ג]. אחר שהזהירם בנזקים הגדולים התלוים במעשה, הזהיר בנזקי הדבור והוא עדות שקר. ובכלל זה כל המצות שבאו בעניני האונאות, וכל הדברים הנתלים בדבור בעסק שבין אדם לחבירו, וגם אם רוב בני אדם הקלו בזה, מה שבו מן ההיזק לנפש מבואר, כי הדבור הוא החלק הנכבד אשר בו נבדל האדם משאר בעלי חיים אשר חלק ה' לו לבחון האמת מן השקר אם כן כאשר ימירהו טוב ברע חומס נפשו וירחק מדרך האמת, ובדברות שניות כתוב [דברים ה' י"ז] עד שוא, ושוא הוא כולל יותר משקר ואמר' רבותינו [ירושלמי נדרים פ"ג ה"ב] שוא ושקר בדבור אחד נאמרו.
<h2>דף כז:</h2>
האזהרה רפ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת רפ"ז, עדות פי"ג ה"א] הוזהר השופט מלקבל עדות הקרובים קצתם לקצתם או על קצתם. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ד ט"ז] לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. ובא הפירוש המקובל [ספרי דברים פיס' ר"פ] לא יומתו אבות בעדות בנים ולא בנים בעודת אבות והוא הדין לדיני ממונות. ואמנם זכר זה בדיני נפשות על צד ההפלגה ולא נאמר אחר שזה אבדת נפש לא נחשוד הקרוב בה אך נעשה לפי דברו אחר שעדותו אמנם הוא לאבד נפש קרובו ואין מקום הנה לחשד, ולזה הפליג בדמיון המופלג בקרובים, ואשר אהבתם יותר גדולה והוא אהבת האב לבן והבן לאב, ואמר שאפילו עדות האב על הבן ואפילו תהיה לחייבו מיתה לא נקבלהו, וזו היא גזרת הכתוב ואין לה טעם בשום פנים ודע זה, ע"כ. ואעפ"י שהר"ם כתב שאין לה טעם בשום פנים, יראה לי שהכונה בזה מן המחוייב שאהבת האב על הבן והבן על האב שיחמול ויכסה עליו ולא יעיד עדות שימות על פיו, ואם ימצא שיעיד יהיה זה חוץ מן הטבע ולא הביאו לזה אף על פי שהוא אמת כי אם משטמה גדולה, ואחר שנדין שאי אפשר להיות זה כי אם באיבה גדולה קרוב לנו להאמין שיעיד עליו עדות שקר אפילו בדבר שאינו, לפיכך אמרה תורתנו השלמה שלא יקובל בשום צד. ומה שבארו מבארי הקבלה פסוק זה על ענין [זה] ולא בארוהו כפשוטו, כי מה שמורה פשוטו לא יצטרך לאזהרה כי באיזה דרך נאמר שימות האב על חטא הבן והבן על חטא האב הוא שיצטרך זה לאזהרה.
כי ה' אלקיך אל קנא [שמות כ' ה', דברים ה' ט'] זה הלשון בא בלשון בני אדם המקנא כשנותנין כבודו לאחר. פוקד עון אבות בא הפירוש המקובל בדברי רבותינו אמרו פוקד עון אבות וגו' כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, ואמרו [דברים כ"ד ט"ז] לא יומתו אבות על בנים כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. והכונה בזה כי כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם עד שלשים ועד רבעים ה' יפקוד ברביעי עון כלם. ובדרך זו באר הא"ע [שמות שם] כתב וז"ל הזכיר ירמיהו כי האוכל הבוסר תקהינה שניו, ובספר יחזקאל [י"ח כ'] מפורש כי [השם הנכבד נשבע כי] בן לא ימות בעון האב, א"כ מה טעם פוקד עון אבות, התשובה שיחזקאל פירש אם היה האב רשע ולא הלך הבן בדרכיו לא ישא עון אביו, כי פקידת העון היא קשורה על שונאיו. וטעם פקידה כמו זכירה [וכו'] כי ה' יאריך לרשע אולי ישוב מחטאו [שחטא] ויוליד בן שהוא טוב ממנו, והנה אם הלך בדרכי אביו גם הדור השלישי גם הדור הרביעי, ה' לא יאריך [אפו] לרביעי. ולפי באור הא"ע יהיה פוקד עון אבות מדת רחמים, כלומר שמאריך לחוטא אולי ישוב. וכן נראה בתפלת משה על המרגלים שהזכיר [במדבר י"ד ח'] פוקד עון אבות על בנים, וידוע הוא שהוא היה מזכיר מדות ה' לרחם עליהם, וכבר בארנו זה במצות והלכת בדרכיו [מצות עשה י"ד]. ומה שצריך שנבאר אם פוקד עון אבות הוא מדת רחמים, איך נזכר בזה הפסוק שנראה שנאמר על צד העונש. ואפשר לומר שאעפ"י שנאמר הנה על צד העונש מצד שה' לא יניח העון לגמרי שלא יעקרנו, והוא מדת רחמים שמאריך הדבר עד דור רביעי. אמנם לר"ם באור אחר בפוקד עון אבות כתב פ' (כ"ד) [נ"ד] מחלק ראשון [מורה נבוכים] זה לשונו דע כי אמרו פוקד עון אבות על בנים אמנם זה בחטא ע"ז לבד ולא בחטא אחר, והראיה על זה אמרו בעשרת הדברות על שלשים ועל רבעים לשונאי, ולא יקרא שונא אלא עובד ע"ז לבד כל תועבות ה' אשר שנא [דברים י"ב ל"א], ואמנם הספיק לו רבעים, כי תכלית מה שאפשר האדם לראות מזרעו דור רביעי, וכשיהרגו אנשי המדינה עע"ז יהרגו הזקן ההוא העובד וכן בן בנו אשר הוא הולד הרביעי, וכאלו ספר שמכלל מצותיו ית' אשר מצותיו מכלל פעולותיו בלא ספק שיהרג זרע עובדי ע"ז אעפ"י שהם קטנים בתוך אבותם ואבות אבותם, וזאת המצוה מצאנוה נמשכת בתורה בכל מקום, כמו שצוה בעיר הנדחת החרם אותה ואת כל אשר בה [דברים י"ג ט"ז] כל זה למחות הרושם ההוא המביא להפסד גדול, ע"כ. ולבאור הר"ם יקשה לנו מה שנ' פוקד עון אבות בתפילת המרגלים. וכאשר עייננו במלות ראינו שהם שני ענינים, כי בעשרת הדברות כתוב לשנאיו כמו שבאר הר"ם, אמנם בי"ג מדות ובתפלת המרגלים לא נזכר לשנאיו, ושם נתבאר כדרך שבארנו, כי בא להזכיר חסדי ה' ורחמיו להאריך לחטאים. ובדבור לא יהיה לך באר שאויבי ה' יאבדו כלם עד אשר לא ישאר מהם שרש וענף, ונרחיב באור בזה לפי דעת הר"ם כי באנשי עיר הנדחת כאשר הודחו כלם, ובטבע הקטנים הוא להיותם נמשכים אחר אביהם, לפיכך הרי הוא כאלו כלם אוחזים מעשה אבותיהם, אבל בשאר עבודות או בע"ז שאינה בעיר הנדחת, הוא שה' מאריך אפו שאינו מכלה אותם עד רבעים, וכשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם הוא פוקד על הרבעים עון כלם ומכלה אותן, ותהיה מדה זו חסד מה' להעביר חטא האדם ועונו פעמים שלש ועון עצמו אינו נמחק, כאשר ימצא לו רוב עונות כמו שבארנו במקומו [במצות התשובה]. ויש מי שבאר [רמב"ן בפי' הב'] פוקד עון אבות למדת רחמים שאינו פוקד כל ענש החטא על האב, אך מחלק הענש עד דור רביעי, וכשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם פוקד עליהם ג"כ עון האב אבל לא שיכלה עד דור רביעי, אך אם מדור רביעי ואילך גם הם יאחזו מעשה אבותיהם לא יפקד עליהם עון האב, ולפי זה הדרך אמרו [סוטה י"א ע"א, סנהד' ק' ע"ב] שמדה טובה מרובה ממדת פרענות שזו לארבע דורות וזו לאלפים.
<h2>דף לב.</h2>
האזהרה רפ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת רפ"ב, סנהדרין פ"ח ה"א] הוזהר השופט מלהמשך אחר דעת הרוב כשיהיה הרוב באיש אחד בלבד. ובאור זה כי כשתפול המחלקת בין השופטים בחוטא אחד יאמרו קצתם שהוא חייב מיתה וקצתם אומרים שאינו חייב מיתה, ויהיו המחייבין יותר מן המזכים במספר באיש אחד אסור להמית החוטא ההוא, והזהיר ה' השופט מלהמיתו עד שיהיו המחייבין יותר מן המזכין שנים. והוא אמרו [שמות כ"ג ב'] לא תהיה אחרי רבים לרעות, כלומר לא תמשך אחר רוב זה שיזדמן לגזור משפט המות וזהו ענין יחודו לרעות. ולשון מכילתא [דרשב"י שמות כ"ג ב'] אחד עשר מזכין ושנים עשר מחייבין שומע אני יהיו חייב ת"ל לא תהיה אחרי רבים לרעות, ושם נאמר [מכילתא שם] הטיתך לטובה על פי אחד ולרעה על פי שנים, ע"כ. כונת אזהרה זו הנה לפי המקובל בידנו [שבת קכ"ט ע"א וש"נ] שספק נפשות להקל, שאחר שדיני נפשות יהיה על פי אנשים רבים במספר, וימצא שרבים מזכין ורבים מחייבים יהיה הדין להקל ולהחיותו, והכרע איש אחד במספר אנשים רבים לא יחשב להכרע אחר שימצא שרבים במספר מזכין. אמנם כשיהיו שנים יותר מן המזכים בזה ראוי לדון אחר הרוב.
האזהרה רפ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת רפ"ג, סנהדרין פ"י ה"א] הוזהר השופט מלהמשך אחר דעת שופט אחר על צד האמונה בו בחיוב החייב, או זכות הזכאי בלא בחינת הענין כפי סברתו ודעתו בהקדמות התוריות. והוא אמרו [שמות כ"ג ב'] לא תענה על ריב לנטות, רוצה בזה לא יבקש בריב הנטיה בלבד, והוא שתטה אחר הרוב או אחר הגדולים ותשתוק ממה שיש בלבך במשפט ההוא. ולשון המכילתא [דרשב"י שמות שם] לא תענה על ריב לנטות כמו שנתבאר בד' מסנהדרין [סנהדרין ל"ב ע"א, ל"ד ע"א], ע"כ. כונת אזהרה זאת מבוארת שאין ראוי לאדם שלם שיספיק לו בדבר שיש בו ענש נפש להטות דעתו אחר הרוב או אחרי הגדולים, רק שיעיין בלבבו דיני המשפט. אמנם מה שבארו בזאת האזהרה שהמלמד זכות לא ישוב וילמד חובה, כל זה לפי המקובל אצלנו [שבת קכ"ט ע"א וש"נ] שספק נפשות להקל. וכן מה שבארו באזהרה זו [סנהדרין ל"ו ע"א, רמב"ם שם ה"ז ופי"ב ה"א] שאין פותחים בדיתחלה [צ"ל בתחילה] לחובה הוא, לפי שבמה שאדם פותח בו תחלה נותן דמיונו ודעתו. וכן מה שאמרו [שם ל"ה ע"א, ורמב"ם פ"י ה"ו] שאין מתחילין מן הגדול, כי אם יזדמן שהגדול יחייב אולי ימשכו כלם אחריו וכל זה לכונה שבארנו.
<h2>דף לג:</h2>
האזהרה רצ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת רצ"א, עדות פ"ה ה"ח] הוזהר העד שלא ידבר במשפט המעיד הוא עליו, אעפ"י שיהיה חכם בתלמוד ויודע, כי הוא לא יהיה עד ודיין ומורה, אבל יעיד במה שראה וישתוק והשופטים יעשו לפי עדותו כפי מה שיראה להם. ובאה האזהרה מלדבר בדבר נוסף על העדות, וזה בדיני נפשות בלבד. והוא אמרו [במדבר ל"ה ל'] ועד אחד לא יענה בנפש למות. וכפל האזהרה בזה הענין נאמר [דברים י"ז ו'] לא יומת על פי עד אחד, ר"ל לא יומת בהודאת העד. ובגמרא סנהדרין אמרו [ל"ג ע"ב] ועד לא יענה בנפש בין לזכות בין לחובה. ובארו שעלת זה משום דמחזי כנוגע בעדותו, ובדיני נפשות בלבד הוא שנגזר עליו שלא ילמד לא זכות ולא חובה, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת מדברי רבותינו כי לפעמים העד כדי להחזיק בעדותו יטעון דברים בלתי אמתיים ויביא זה להמית את הזכאי. גם אפשר שיעשה בהפך אחר שהוכרח לפי משפטי התורה להעיד מה שראה וידע ויראה שעדותו תהיה סבה להמית זה, ישתדל בכל כחו להפך בזכותו כדי שלא יומת בעדותו, כי מטבע קצת בני אדם שרע להם אם יהיו סבה למיתת שום אדם או שיאמר עליהם שהם יהיו הסבה. גם אפשר שמפני יראת הקרובים יהפך בזכותו ולא יחשוב שזה יהיה עון אחר שהעיד מה שראה או ידע.
<h2>דף לה:</h2>
האזהרה שכ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת שכ"ב, הל' שבת פכ"ד ה"ז, סנהדרין ל"ה ע"ב] הוזהרנו מלענוש החוטאים ולחתוך המשפט ביום השבת, והוא אמרו [שמות ל"ה ג'] לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. ר"ל לא תשרוף מי שראוי לשרוף, והוא הדין לשאר מיתות. ולשון מכילתא [ויקהל מסכתא דשבתא פ"א] לא תבערו שריפה מכלל היתה ויצאת ללמד מה שריפה מיוחדת שהיא אחת ממיתת ב"ד ואינה דוחה את השבת אף כל שאר מיתות לא ידחו את השבת. וכבר אמרו [שבת ע' ע"א] הבערה ללאו יצאתה, ולא נתאמת אבל לחלק יצאתה כדי שיהיה חייב על כל מלאכה בפני עצמה, ע"כ. וכונת אזהרה זו מאשר הכהנים ידליקו נר בשבת כמו שבא הפירוש המקובל [רמב"ם תמידין ומוספין פ"ג ה"י] שהדלקת נרות דוחה שבת הכי אומר אחר שהותר לכהנים לצרך מצוה כן יהיה מותר לב"ד לצרך מצוה. ונכלל בכלל אזהרה זו כל מיתות ב"ד, שהייתי אומר גם כן אחר שהשחיטה שהיא נטילת נפש הותר במקדש לצרך עבודת ה' כן מיתת בית דין שהיא מצוה ועבודת ה' לבער הרעים, לפיכך הוזהרנו על זה הכרחי בעבודת המקדש, עם הכונה גם כן שמיתת בית דין צריך לפרסם ויבא לזלזל באסור שבת.
<h2>דף לז.</h2>
המצוה קס"ח. נצטוינו להמשך אחר הרוב [סהמ"צ לר"מ עשין קע"ה, רמב"ם הלכות סנהדרין פ"ח, ממרים פ"א]. לשון הר"ם צווינו להמשך אחר הרוב כשתפול המחלוקת בין החכמים במשפט ממשפטי התורה כלם, וכן נמשך בדין הפרטים גם כן בדין ראובן ושמעון, על דרך משל כשיפול המחלוקת בין דייני עירם השמעון הוא חייב אם ראובן, נמשך אחר הרוב. והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ג ב'] אחרי רבים להטות, ע"כ. מצוה זו מבוארת בעצמה שמה שיסכים בו הרוב יראה אמתי בדברים שאין בהם מופת, שהסכמת הרוב [אמתי] יותר מהסכמת היחיד. ועל פסוק זה סמכו רבותינו בעניני אסורי התורה [חולין צ"ט ע"ב, קי"א ע"א, זבחים ע"ב ע"א, וערש"י ביצה ג' ע"ב, וב"מ נ"ג ע"א וחולין צ"ח ע"ב] במין במינו שבטל מן התורה ברוב, כי הרוב יבטל המועט אחר שהוא מינו. אמנם במין שאינו מינו הלכו אחר הטעם כשיש בו ממש האסור, והוא כשיהיה כזית תוך אכילת פרס שהיא אכילה חשובה. ואחר שיש בו כזית מן האסור וטעמו הרי הוא כאלו אוכל האסור עצמו [חולין צ"ז ע"ב, צ"ח ע"א, רמב"ם פט"ו ממאכלות אסורות] מה שצריך שנבאר מאמר רבותינו [יומא פ"ד ע"ב, כתובות ט"ו ע"א] כל דפריש מרובא פריש וקבוע כמחצה על מחצה דמי. אמנם אמרם כל דפריש מרובא פריש, זה נמשך אחר כונת אחרי רבים. אמנם דין הקבוע הוא שהואיל והאסור בו מוחזק, הנה מה שיש בו מן האסור אף על פי שהוא מועט הוא מורגש וידוע כהתר, אמנם כשפירש הדבר הנה הוא במקום שאין בו חזקת איסור. ורבותינו [חולין שם] גזרו על אסור הטעמים עד ששים כפי הנודע להם שעד ששים יש בו קצת טעם מן התערובת, ובאסורים שטעמם חזק כגון המחמץ והמתבל אמר שאינו בטל [ערלה פרק ב' משנה א', רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פט"ז הלכה א'] וכל זה היה להרחקת האסורים למען לא ימשכו באכילתן. ויש דברים שהחמירו באסוריהם, אם לפי מעלתם או לחומר אסור' כגון [תרומות פ"ד מ"ז] תרומה במאה מצד מעלתה, וכלאי הכרם וערלה במאתים לחומר אסורם. ושאסורין בהנאה לכל לפיכך כפל אסורם [ערלה שם, ירוש' שם פט"ו הי"ד והט"ז] ויין נסך ותקרובת עבודה זרה בכל שהוא [ע"ז ע"ג ע"א, רמב"ם שם ה"ו ופט"ז הכ"ח] להתרחק תכלית ההרחקה מכל ענין עבודה זרה, והדברים החשובים בעינן אין להם בטלה [ביצה ג' ע"א] כי הדברים החשובים מצד חשיבותן לא יבטלו בתוך הדבר שיתערבו בו שלא יהיה להן שם, וכן הבריה [חולין צ"ו ע"א, ושם ק' ע"א ותוס' ד"ה בריה] גם כן אינה בטילה, שכל בריה שלימה יש לה חשיבות.
<h2>דף לז:</h2>
האזהרה ר"צ לר"ם [סהמ"צ ל"ת ר"צ, סנהדרין פ"כ ה"א] הוזהרנו מלהביא הענשין באמתלאות חזקות ואפילו יהיו קרובים מן האמת, כמו שיהיה איש שרודף אותו אויבו להרגו וינצל ממנו בבית אחד ויכנס זה הרודפו אחריו ונכנס אנחנו אחריהם ונמצא הנרדף הרוג מפרכס ואויבו הרודף אותו עומד עליו והסכין בידו ושניהם מלוכלכין בדם, הרי זה הרודף לא ימיתהו הסנהדרין על צד הבאת הענש, אחר שאין שם עדים שראו את הרציחה ובאה האזהרה בתורת אמת מלהרוג זה. והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ג ז'] ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע. ובמכילתא [משפטים פ"כ] אמרו ראוהו הרודף אחר חברו להרגו והתרו בו ואמר לו ישראל בן ברית הוא. אם הרגת אותו תהרג, ואם העלימו עיניהם ומצאוהו הרוג ומפרפר והסיף מנטף דם מיד ההורג שומעני שיהיה חייב, ת"ל ונקי וצדיק אל תהרוג. ולא יקשה לך זה ולא תחשוב שזה משפט חמס, כי הענינים האפשריים מהם קרובי האפשרות מאד ומהם רחוקי האפשרות ומהם אמצעיים בין זה לזה. ולאפשר רוחב גדול מאד, ואלו הקלה התורה להביא הענש כענין האפשרי הקרוב מאד אשר כמעט שיהיה קרוב מן המחויב במציאות כמו זה שהמשלנו, היו מביאין העונשין במה שהוא רחוק מזה מעט ובמה שהוא רחוק גם כן מאד, עד שהיינו מביאים הרבה עונשין ויאבדו בני אדם כלם באמת לא קרובה כפי רעיון השופט ומחשבתו ודמיונו. ולזה סגר יתעלה זה הפתח ואמר שלא יבאו העונשין אלא אם כן יהיו העדים מעידים בהן ידעו אמתת המעשה ההוא על ברור שאין בו ספק ולא פקפוק כלל. וכן אם יעידו שני עדים עליו בשתי עברות שיתחייב בכל אחת מהן מיתה, וכל אחת מהם לבדו ראהו שעבר על האחת ולא ראהו שעבר על האחרת זה לא ימות. והמשל כמו אם יעיד עליו עד אחד שהוא עשה מלאכה בשבת והתרה בו, והשני יעיד עליו שהוא עובד עבודה זרה והתרה בו זה לא יסקל. אמרו ז"ל [מכילתא שם] היה אחד מעידו עובד לחמה ואחד מעידו שהוא עובד ללבנה, שומע אני יצטרפו, ת"ל ונקי וצדיק אל תהרוג, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת תכלית הבאור בלשון הר"ם. ומה שבא לשון הכתוב בזה בלשון נקי וצדיק, שאם נמית על פי האמתלאות החזקות אפשר שימשך בזה להמית הנקי והצדיק הגמור. וכן אם נמית על פי שני העדים כפי הדרך שבארנו.
<h2>דף לח.</h2>
האזהרה ס"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת ס"ב, פ"א משבועות ה"ד וה"ז] הוזהרנו משבועת שוא והוא אמרו [שמות כ' ז'] לא תשא וגו' והוא שישבע על מחוייב המציאות שהוא על חלוף מה שהוא עליו נמצא, או על דבר מהנמנעים [שהוא נמצא], או שישבע לעבור על מצוה מן התורה. וכן אם נשבע מן ענין ידוע אין חלוף בו ולא מחלקת לאיש מאנשי העולם כמו שישבע בה' שכל מי שישחט ימות, וזה גם כן נושא שם ה' לשוא. ולשון המשנה [שבועות כ"ט ע"א] אי זה הוא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע, ע"כ. כבר בארנו כונת אזהרה זו בבאור עשרת הדברים. ומאשר שבועת שוא ושקר הוא בצד מה כמגדף השומע אזכרה מפי חברו לשוא או נשבע לפניו לשקר או ברך ברכה שאינה צריכה חייב לנדותו. ואם לא נדהו הוא עצמו יהיה בנדוי שלא חס על כבוד קונו. ומתיר אותו מיד שלא יתן מכשול לאחרים שאיננו יודע שנדהו [נדרים ז' ע"ב, רמב"ם שם פי"ב ה"ט]. כתב הר"ם ואם תאמר יודיעו נמצא כל העולם בנדוי שהרי למדו לשונם מעוה ושגיאה תמיד, [רמב"ם ה"י] במה דברים אמורים כשהנשבע או המברך לבטלה מזיד, אבל שוגג שלא ידע שאסור אינו חייב לנדותו, ואני אומר שאסור לנדותו, שלא ענש הכתוב שוגג, אלא מתרה בו שלא יחזור, ע"כ.
<h2>דף מ.</h2>
המצוה קע"א. שנצטוינו לחקור עדות העד [סהמ"צ עשין קע"ט, רמב"ם הל' עדות פ"א ה"ד] שנאמר [דברים י"ג ט"ו] ודרשת וחקרת ושאלת היטב. וכונת חקירת העדים מבואר למען יצא הדבר לאמתו. וענין החקירות [סנהדרין מ"א ע"א, רמב"ם שם, כה"ע] הוא באיזה שבוע באיזו שנה באי זו חדש בכמה בחדש באיזה מקום. ואם העידו שעבד עבודה זרה שואלים מה עבד ובאיזו עבודה עבד. ואם הרג את הנפש, במה הרגו וכן כל כיוצא בזה. ואחר החקירות בודקין ושואלין מה היה לבוש כליו שחורים או לבנים, הארץ שנהרג עליה עפרה שחור או לבן וכיוצא בזה, וכל המרבה בבדיקות הרי זה משובח [רמב"ם שם ה"ו]. ויש חלוק בין חקירות לבדיקות שאם אמר אחד בבדיקות איני יודע או אפילו שניהם אומרים אין אנו יודעים, עדותן קיימת, מה שאין כן בחקירות [סנהדרין שם רמב"ם שם פ"ב ה"א] ואשר הדין בזה מבואר, כי הבדיקות לא יוכל אדם לעמוד על בוריין לפי שאין דעתו של אדם מחשבת בהן, אבל החקירות הם דברים שיכול לדעתן על אמתתן. ושראוי כל אדם לחשב בהם כדי לכוין עדותו. והם כמו שאמרנו, אמנם אם בבדיקות הכחישו זה את זה עדותן בטלה וזה מבואר. והקלו חכמים בדיני ממונות שאין עדותן בדרישה וחקירה שלא ינעול דלת בפני לווין [סנהדרין ל"ב ע"א, רמב"ם שם פ"ג ה"א] וכן בכמה ענינים הקלו בעדות דיני ממונות, ואעפ"י שאין דרישה וחקירה בדיני ממונות אם הכחישו זו את זה בחקירות עדותן בטלה. ובבדיקות עדותן קיימת. [רמב"ם שם ה"ג].
<h2>דף מב:</h2>
המצוה רכ"ז. נצטוינו להרוג קצת מן העוברים עברות בסיף [סהמ"צ לר"מ עשין רכ"ו, רמב"ם הל' סנהדרין פי"ד], והוא אמרו ית' [שמות כ"א כ'] נקום ינקם. המצוה רכ"ח. נצטוינו להרוג בחנק על קצת עברות [סהמ"צ לר"מ עשין רכ"ז, רמב"ם שם] והוא אמרו ית' [שמות כ"א ט"ז] מות יומת, ובאה הקבלה האמתית [סנהדרין נ"ב ע"ב, רמב"ם פי"ד ה"א] כל מיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חלק. המצוה רכ"ט. נצטוינו להרוג על קצת עברות בשרפה [סהמ"צ לר"מ עשין רכ"ח, רמב"ם שם] והוא אמרו ית' [ויקרא כ' י"ד] באש ישרפו אותו ואתהן. המצוה ר"ל. נצטוינו לסקול על קצת המצות [צ"ל עברות. סה"מ לר"מ עשין רכ"ט, רמב"ם סנהדרין פט"ו] והוא אמרו ית' [דברים כ"ב כ"ד] וסקלתם באבנים. כונת אלו המחוייבים מיתה מבוארת, כי לפי גודל החטא תהיה המיתה חמורה, כי הסקילה חמורה מכולם [סנהדרין נ' ע"ב] בניוול ובצער המיתה, וזה [משנה שם מ"ה ע"א, רמב"ם פט"ו ה"א] שבית הסקילה היה גבוה שתי קומות ואחד מן העדים דוחפו על מותניו ואם לא מת אחד מן העדים משליך אבן על לבו. והנסקלין הן הבא על האם ועל אשת אב. וזה ידוע מחומר העברה בו, ורוב תכונת העזות בנפשו שלא יחוש בכבוד אביו, וכן הבא על כלתו, זה מבואר ג"כ כי זה מורה על תכונה רעה בנפש להיות האדם רגיל בבית בנו תדיר, והבא על נערה מאורסה, להיותה בתולה ואיש לא ידעה היא חמורה יותר מאשת איש, גם כי הוא ג"כ יותר מצוי שתמשך היא לזה. הבא על הזכור ועל הבהמה, אין ספק שזה מן התועבות הגדולות ומן הרעות שבתכונות החומרים הרעים. מגדף ועובד עבודה זרה נותן מזרעו למולך בעל אוב בעל ידעוני מסית מדיח מכשף [משנה שם נ"ג ע"א כה"ע]. החומר שבאלו מבואר מצד האמונה הרעה שבהם שכל זה מענין עבודה זרה הוא, מחלל שבת, זה מבואר שהיא שקולה כנגד כל התורה [ירוש' ברכות פ"א ה"ה ועוד]. מקלל ומכה אביו ואמו, זה ידוע שזה שקול כברכת השם [סנהדרין ס"ו ע"א]. בן סורר ומורה, להיות נמשך אחר התאוות החומריות ולא יועיל לו המוסר והתוכחת ראוי לענש גדול שכבר יצא מכלל האנושות. והנשרפים למטה מן הנסקלין [סנהדרין נ' ע"ב דסקילה חמורה משריפה] לפי שאין בה ניוול, ומת לשעתו, כי ענין השרפה הוא [שם נ"ב ע"א] שמשימין פתילה של אבר לתוך פיו ושורפת את בני מעיו. אלו הן הנשרפין [שם מ"ה ע"א] הבא על בתו ועל בת בתו וכל בת בנו ועל בת אשתו ועל בת בתה ועל בת בנה, זה ידוע כי לפי דבקות הקרבה והרגלות אשר ביניהם צריך למיתה חמורה כדי לזרז. אבל לפי שאין בו מתכונות העזות כאשר הוא בבא על האם או על אשת אב, הקלו במיתתו. וכן הבא על חמותו ועל אם חמותו ועל אם חמיו, גם בזה בא מיתה חמורה להזהיר מצד שיש להם יחוד אמנם אין בו מן העזות כמו שיש בבא על האם. וגם לא באה השרפה באלו אלא בחיי אשתו אבל לאחר מיתת אשתו בכרת בלבד, וזה מבואר הכונה. וכן בת כהן שזנתה תחת בעלה, החמירו במיתתה למעלת אביה ולקדושתו. למטה מאלו הנהרגין, ומיתת ההריגה היא בסייף [שם נ"ב ע"ב] והיא קלה מן השרפה לפי שמיתתו בלא צער גדול. ואלו הן הנהרגין [שם ע"ו ע"ב] הרוצח ועיר הנדחת, וידוע הוא שאין תכונת הרוצח רעה כתכונת בועל עריות, כי הרציחה תבוא מהפעלות כעס גדול ובלי הסתכלות ועיון, מה שאין כן בבועל עריות, ואין תכונת הנדח כתכונת המדיח לפיכך הק(ב)לה תורה במיתתו. ולמטה מאלו הנחנקין והחנק היה בסודר [נ"ב ע"א] והיא קלה מכל המיתות, וההקל שבזאת המיתה מכל המיתות שאין בה נוול וכל גופו קיים, ומת לשעתו. ואלו הן הנחנקין [שם פ"ד ע"ב] הבא על אשת איש, ידוע הוא כי אף אם העברה גדולה אין בזה מן העזות מה שיש בבא על העריות הקרובות, עם הכונה גם כן כי חומר מיתת העריות הקרובות היה לתכלית הזרוז, מפני קרוב דעתם והרגילות שיש להם. חובל באביו ואמו, אין החבלה וההכאה תכונה רעה בנפש כמקלל, מפני שחולי הכעס יביא אל זה, והוא פועל חמרי והקללה פועל נפשי. גונב נפש מישראל, עונו גדול מצד הכונה הרעה, אבל מאשר לא הרגו ולא עשה בו מעשה הקלה תורה במיתתו. זקן ממרה, זה מבואר שהביאהו לזה איזה דעת שנטה אליו או קבלה מוטעת, ואין בזה מן הפעלות והתכונות רעות כמו שיש בעברות הקודמות אמנם הוא במיתה כדי שלא ירבו מחלוקות, ויהיה זה סבה להריסת הדת ולחסר מעלתה. ונביא שקר ומתנבא בשם עבודה זרה, אם עונם גדול אינו כעובד עבודה זרה וכבעל אמונות רעות.
<h2>דף מה:</h2>
המצוה רל"א. נצטוינו לתלות קצת הרוגי ב"ד [סהמ"צ לר"מ עשין ר"ל, רמב"ם סנהדרין פט"ו ה"ו] והוא אמרו ית' [דברים כ"א כ"ב] ותלית אותו על עץ. התלייה היא למגדף ולעובד עבודה זרה לבד כפי מה שבאה הקבלה האמתית. מפני שאלו פושטים ידיהם בעקר צריכים לפרסום רב. עם הכונה בו היות החטא לה' אמר הכתוב בענין התלייה [במדבר כ"ה ד'] והוקענום לה' נגד השמש. ומה שאמ' שאין האשה נתלית, הכונה בזה מבוארת. ומה שאמרו שתולים אותם פניהם כנגד העם כדי שיראו אותו בפניו וירך לבבם ויזהרו מעונות החמורות, והמזהירים יזהירו כזהר הרקיע.
<h2>דף מו.</h2>
המצוה ק"ח. לקבור הרוגי בית דין ביום שנהרגו [סהמ"צ עשין רל"א, רמב"ם פט"ו מהל' סנהדרין ה"ח]. לשון הר"ם צונו לקבור הרוגי ב"ד ביום שיהרגו, והוא אמרו ית' [דברים כ"א כ"ג] כי קבור תקברנו ביום ההוא ולשון ספרי [ספרי תצא פיס' רכ"א] כי קבור תקברנו זה מצות עשה, והוא הדין לשאר מתים [סנהדרין מ"ו ע"ב], כלומר שיקבר כל מת מישראל ביום מותו ולכך יקרא המת שאין מי שיתעסק בו "מת מצוה" [ערובין י"ז ע"ב וש"נ], כלומר המת שמצוה על כל אדם לקברו, כאמרו ית' כי קבור תקברנו ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת לכבוד הבריות ולהרחקת העפוש, וראה מצוה זו בענין הרוגי בית דין, שאעפ"י שאחת מן הכונות להמיתם הוא למען ייראו וישמעו הנשארים ולא יזידון לעשות כן, והיה מן הראוי שיעמוד המומת זמן רב כדי שיתפרסם הדבר, באה המצוה לקברו ביום מותו על הכונה שכתבנו. והכונה גם כן שבאה המצוה לקברו ביום מותו על צד החמלה על הקרובים שלא יתפעלו ברוב יגון. ואמרו רבותינו [מו"ק כ"ב ע"א] כל המדחה מטתו הרי זה משובח. ועל אביו ועל אמו [צ"ל מגונה] וכל זה לכבוד אביו ואמו שראוי לסבול עליהם יגון יום או יומים. ויראה לי כי מה שנאסר המת בהנאה [ע"ז כ"ט ע"ב] כדי שלא יקח ממנו הקרוב לדבקות אהבתו וגם קבר הבנין אסור [סנהדרין מ"ז ע"ב] לכבוד המת שלא יגעו בו והטפל עמו, ולהיות ענין הקבורה צורך גדול לקיום הישוב ולהרחקת העפוש לשמירת הנפש, מנו רבותינו בכלל ידיעת דרכי ה' קבורת מתים, ואמרו [סוטה י"ד ע"ב] מה הוא קובר מתו אף אתה היה קובר מתים. וענין שבעה מעמדות שאמרו [ב"ק ק' ע"ב] שהם כנגד ז' הבלים שאמר קהלת [קהלת א' ב'], לעורר על כל ימי האדם שהם שבעיות שהכל הבל, ויתן אל לבו להשתדל בדבר הנצחי שלא ישיגהו הפסד. ובמדרש קהלת [קה"ר פ"א ג'] אמרו שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעה עולמות שאדם רואה וכו' כמו שנמצא שם. ובענין אחר [קה"ר שם] א"ר יהודה ב"ר סימון שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד ז' ימי בראשית אלא [כנראה שחסר כאן ואולי צ"ל, ואינו מכוון אלא על עמידת וכו'] על עמידת עולם התחתון וישובו, כאמרו [קהלת א' ג'] מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, ואמ' רבותינו [קה"ר שם, ועי' שבת ל' ע"ב] תחת השמש הוא דאין לו הא למעלה וכו'.
<h2>דף מט.</h2>
המצוה רמ"ז. לר"ם [סהמ"צ עשין רמ"ז, הלכות רוצח ושמירת הנפש פ"א] צוינו להציל הנרדף מיד הרודף אותו להרגו ואפי' בנפש הרודף ר"ל שאנו מצווין להמית הרודף אם לא נוכל להציל הנרדף כי אם בנפש הרודף. והוא אמרו [דברים כ"ה י"ב] וקצות את כפה לא תחוס עיניך. ולשון ספרי [דברים פיס' רצ"ב] מה מבושיו מיוחד שיש בו סכנת נפשות והרי הוא בוקצות את כפה אף כל דבר שיש בו סכנת נפשות הרי הוא בוקצות את כפה, [וקצותה את כפה] מלמד שאתה חייב להצילו בכפה, ומנין שאם אי אתה יכול להצילו בכפה שאתה יכול להצילו בנפשה, ת"ל לא תחוס עיניך. הנה התבאר לך ענין הצווי, ושאמרו אשת האחד אמנם דבר בהוה, והכונה אמנם היא להציל הנרדף באבריו של רודף, ואם אי אפשר להצילו כי אם במות הרודף בפעם אחת נמיתהו, ע"כ. ושלמות היושר בזה מבואר כי הרודף אחר חברו להרגו אם נניחהו אי אפשר מבלתי אבוד נפש אחת מישראל ומוטב שתאבד נפש החוטא ולא ישפך דם נקי. ולכונה זו אמרו [ע"ד ע"א] שהרודף אחר העריות מצילין אותן בנפשו, שהעריות יש בהן הפסד גדול והריסת הישוב והפך כונת הבריאה. ואפילו אמר הנרדף הניחוהו כדי שלא יהרגני אין שומעין לו [ע"ג ע"א], וכל זה לכונה שאמרנו שנציל נפש הנקי בנפש החוטא. ולזאת הכונה אמרו [שם ורמב"ם הי"ב] שאחר שהערה בה אין ממיתין אותו, כי כבר נעשתה העברה אלא מביאין אותו לבית דין. ומה שאמרו רבותינו [ע"ג ע"ב] שעוברה המקשה לילד חותכין עובר שבמעיה בסם או ביד שהוא כרודף אחריה להרגה, ואם הוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. ושלמות טוב העיון בענין הביאם לזה, כי העובר קודם שיצא לאויר העולם הרי הוא כאלו אינו נחשב לכלום, ודמוהו לבעל עברה הרודף שאפילו בחייו הרי הוא כמת. ומה שאמ' [שם ע"ב ע"ב, רמב"ם הי"א] הרודף אחר עברה שאין בה אבוד נפש אין ממיתין אותו כגון שהיה מחלל שבת או עובד עבודה זרה, השלמות בזה מבואר כי אחר שאין בדבר זה אבוד נפש אין לנו להמית הרודף אחר העברה שאולי לא יעשנה, ואם עשאה יעשה לו כדין תורה.
<h2>דף מט:</h2>
המצוה רכ"ז. נצטוינו להרוג קצת מן העוברים עברות בסיף [סהמ"צ לר"מ עשין רכ"ו, רמב"ם הל' סנהדרין פי"ד], והוא אמרו ית' [שמות כ"א כ'] נקום ינקם. המצוה רכ"ח. נצטוינו להרוג בחנק על קצת עברות [סהמ"צ לר"מ עשין רכ"ז, רמב"ם שם] והוא אמרו ית' [שמות כ"א ט"ז] מות יומת, ובאה הקבלה האמתית [סנהדרין נ"ב ע"ב, רמב"ם פי"ד ה"א] כל מיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חלק. המצוה רכ"ט. נצטוינו להרוג על קצת עברות בשרפה [סהמ"צ לר"מ עשין רכ"ח, רמב"ם שם] והוא אמרו ית' [ויקרא כ' י"ד] באש ישרפו אותו ואתהן. המצוה ר"ל. נצטוינו לסקול על קצת המצות [צ"ל עברות. סה"מ לר"מ עשין רכ"ט, רמב"ם סנהדרין פט"ו] והוא אמרו ית' [דברים כ"ב כ"ד] וסקלתם באבנים. כונת אלו המחוייבים מיתה מבוארת, כי לפי גודל החטא תהיה המיתה חמורה, כי הסקילה חמורה מכולם [סנהדרין נ' ע"ב] בניוול ובצער המיתה, וזה [משנה שם מ"ה ע"א, רמב"ם פט"ו ה"א] שבית הסקילה היה גבוה שתי קומות ואחד מן העדים דוחפו על מותניו ואם לא מת אחד מן העדים משליך אבן על לבו. והנסקלין הן הבא על האם ועל אשת אב. וזה ידוע מחומר העברה בו, ורוב תכונת העזות בנפשו שלא יחוש בכבוד אביו, וכן הבא על כלתו, זה מבואר ג"כ כי זה מורה על תכונה רעה בנפש להיות האדם רגיל בבית בנו תדיר, והבא על נערה מאורסה, להיותה בתולה ואיש לא ידעה היא חמורה יותר מאשת איש, גם כי הוא ג"כ יותר מצוי שתמשך היא לזה. הבא על הזכור ועל הבהמה, אין ספק שזה מן התועבות הגדולות ומן הרעות שבתכונות החומרים הרעים. מגדף ועובד עבודה זרה נותן מזרעו למולך בעל אוב בעל ידעוני מסית מדיח מכשף [משנה שם נ"ג ע"א כה"ע]. החומר שבאלו מבואר מצד האמונה הרעה שבהם שכל זה מענין עבודה זרה הוא, מחלל שבת, זה מבואר שהיא שקולה כנגד כל התורה [ירוש' ברכות פ"א ה"ה ועוד]. מקלל ומכה אביו ואמו, זה ידוע שזה שקול כברכת השם [סנהדרין ס"ו ע"א]. בן סורר ומורה, להיות נמשך אחר התאוות החומריות ולא יועיל לו המוסר והתוכחת ראוי לענש גדול שכבר יצא מכלל האנושות. והנשרפים למטה מן הנסקלין [סנהדרין נ' ע"ב דסקילה חמורה משריפה] לפי שאין בה ניוול, ומת לשעתו, כי ענין השרפה הוא [שם נ"ב ע"א] שמשימין פתילה של אבר לתוך פיו ושורפת את בני מעיו. אלו הן הנשרפין [שם מ"ה ע"א] הבא על בתו ועל בת בתו וכל בת בנו ועל בת אשתו ועל בת בתה ועל בת בנה, זה ידוע כי לפי דבקות הקרבה והרגלות אשר ביניהם צריך למיתה חמורה כדי לזרז. אבל לפי שאין בו מתכונות העזות כאשר הוא בבא על האם או על אשת אב, הקלו במיתתו. וכן הבא על חמותו ועל אם חמותו ועל אם חמיו, גם בזה בא מיתה חמורה להזהיר מצד שיש להם יחוד אמנם אין בו מן העזות כמו שיש בבא על האם. וגם לא באה השרפה באלו אלא בחיי אשתו אבל לאחר מיתת אשתו בכרת בלבד, וזה מבואר הכונה. וכן בת כהן שזנתה תחת בעלה, החמירו במיתתה למעלת אביה ולקדושתו. למטה מאלו הנהרגין, ומיתת ההריגה היא בסייף [שם נ"ב ע"ב] והיא קלה מן השרפה לפי שמיתתו בלא צער גדול. ואלו הן הנהרגין [שם ע"ו ע"ב] הרוצח ועיר הנדחת, וידוע הוא שאין תכונת הרוצח רעה כתכונת בועל עריות, כי הרציחה תבוא מהפעלות כעס גדול ובלי הסתכלות ועיון, מה שאין כן בבועל עריות, ואין תכונת הנדח כתכונת המדיח לפיכך הק(ב)לה תורה במיתתו. ולמטה מאלו הנחנקין והחנק היה בסודר [נ"ב ע"א] והיא קלה מכל המיתות, וההקל שבזאת המיתה מכל המיתות שאין בה נוול וכל גופו קיים, ומת לשעתו. ואלו הן הנחנקין [שם פ"ד ע"ב] הבא על אשת איש, ידוע הוא כי אף אם העברה גדולה אין בזה מן העזות מה שיש בבא על העריות הקרובות, עם הכונה גם כן כי חומר מיתת העריות הקרובות היה לתכלית הזרוז, מפני קרוב דעתם והרגילות שיש להם. חובל באביו ואמו, אין החבלה וההכאה תכונה רעה בנפש כמקלל, מפני שחולי הכעס יביא אל זה, והוא פועל חמרי והקללה פועל נפשי. גונב נפש מישראל, עונו גדול מצד הכונה הרעה, אבל מאשר לא הרגו ולא עשה בו מעשה הקלה תורה במיתתו. זקן ממרה, זה מבואר שהביאהו לזה איזה דעת שנטה אליו או קבלה מוטעת, ואין בזה מן הפעלות והתכונות רעות כמו שיש בעברות הקודמות אמנם הוא במיתה כדי שלא ירבו מחלוקות, ויהיה זה סבה להריסת הדת ולחסר מעלתה. ונביא שקר ומתנבא בשם עבודה זרה, אם עונם גדול אינו כעובד עבודה זרה וכבעל אמונות רעות.
<h2>דף נא:</h2>
דבור שביעי. לא תנאף [שמות כ' י"ג, דברים ה' י"ז]. אחר אזהרת הרציחה הזהיר על הנאוף, שהוא סבת השחתת העולם. אמרו רבותינו [נ"ז ע"א] כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא לשון ערוה ועבודה זרה. וידוע הוא כי הנאוף יפיל חללים רבים. ובלעדי זה מבואר מה שבו מהשחתת הגוף באמרו [משלי ל"א ג'] אל תתן לנשים חליך והשחתת הנפש ג"כ לפי שהנמשך אחר תאות חמרו ימית שכלו. אמרו רבותינו [ספרי במדבר פיס' רנ"ח סוטה ג' ע"ב] ולא יראה בך ערות דבר [דברים כ"ג ט"ו] מלמד שהעריות מסלקות השכינה, ואמרו שאין לזאת העברה אריכות אף וזה מבואר. ובאה הקבלה האמתית שלא תנאף הוא אזהרה בנאוף אשת איש, וזה מבואר לכונת עשרת הדברים שמזהיר על הדברים העקריים והיותר מצויין. וכבר כתבנו שעשרת הדברים הם שרשי כל שאר המצות, ובכלל אזהרה זו כל המצות שבאו בענין עריות ושבאו ג"כ למעט התאוות החמריות.
האזהרה שמ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת שמ"ז] הוזהרנו מלגלות ערות אשת איש והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ח כ'] ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע, ובענש העובר על לאו זה [צריך להוסיף יש] הפרש, וזה שאשת איש אם היתה נערה המאורסה שניהם בסקילה כמו שבאר הכתוב [דברים כ"ב כ"ד]. ואם היתה בת כהן היא בשרפה והוא בחנק כלומר הבועל. ואם היתה בת ישראל והיתה בעולה שניהם חייבין חנק וזה כשנחקרה העדות, ואם לא נחקרה הרי הוא בכרת וזה כלו אם היה מזיד, ואם היה שוגג יקריב קרבן חטאת קבועה. וכבר נכפלה האזהרה בזאת העברה והוא אמרו [שמות כ' י"ד, דברים ה' י"ז] בעשרת הדברות לא תנאף ירצה בו האזהרה שלא לגלות ערות אשת איש. ולשון מכילתא [יתרו פ"ח] לא תנאף למה נאמר לפי שהוא אומר [ויקרא כ' י'] מות יומת הנואף והנואפת ענש שמענו אזהרה מניין ת"ל לא תנאף. ובסיפרא [בתו"כ ליכא, ועי' מדת"נ דברים כ"ב כ"ב] אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו ענש שמענו אזהרה מניין ת"ל לא תנאף אחד האיש ואחד האשה, ולא שמו ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך [ויקרא שם כ'] אזהרה, כי היא אזהרה שאינה כוללת נואף ונואפת, אבל היא אזהרה לנואף בלבד. וכן שאר העריות אי אפשר להם מבלי שיוציאו האזהרה לאשה גם כן מאמרו [שם י"ח ו'] לא תקרבו לגלות ערוה הרי הם שנים להזהיר האיש על ידי האשה והאשה על ידי האיש. ובגמ' סנהדרין [נ"א ע"ב] אמרו הכל היו בכלל נואף ונואפת הוציאו הכתוב בת כהן לשרפה ונערה המאורסה לסקילה, וכבר קדם לנו באור הענין בפתיחת זה המאמר. [כלל ז'].
<h2>דף נג.</h2>
האזהרה ש"ל לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"ל איסורי ביאה פ"א ה"ד] הוזהרנו מלגלות ערות אם, והוא אמרו ית' [ויקרא י"ח ז'] אמך היא לא תגלה ערותה. והעובר על לאו זה בכרת וכשהעידו בו עדים יסקל אם היה מזיד, ואם שוגג יקריב חטאת קבועה.
האזהרה של"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת של"א, איסו"ב פ"ב ה"א] הוזהרנו מלגלות ערות אשת אב. והוא אמרו ית' [ויקרא י"ח ח'] ערות אשך אביך לא תגלה וגו'. והעובר על לאו זה בכרת, ואם יש עדים בסקילה אם היה מזיד, ובשוגג יקריב חטאת קבועה. הנה נתבאר לך שהבא על אמו חייב עליה משום אם ומשום אשת אב בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו [סנהדרין נ"ד ע"א].
האזהרה של"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת של"ג, איסו"ב פ"ב ה"ג וה"ד] הוזהרנו מלגלות ערות בת אשת אב כשתהיה אחות[ו], והוא אמרו ית' [ויקרא י"ח י"א] ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא. זה הלאו [בא] כדי שישים הבת אשת אב (עמה) [ערוה] בפני עצמה. והראיה על היות בת אשת אביו ערוה בפני עצמה, היות מי שבא על אחותו מאביו ומאמו חייב שתים משום אחותו ומשום בת אשת אביו, כמו הבא על אמו שחייב שתים משום אמו ומשום אשת אביו וכמו שבארנו [ל"ת של"א]. וז"ל בזה אמרו בשני מיבמות [כ"ב ע"ב] ת"ר הבא על אחותו והיא בת אשת אביו חייב משום אחותו ומשום בת אשת אביו, ר' יוסי בר' יהודה אומר אינו חייב אלא משום אחותו בלבד, מאי טעמייהו דרבנן מכדי כתיב ערות אחותך בת אביך וגו' ערות בת אשת אביך מולדת אביך למה לי, ש"מ לחייבו משום אחותו ומשום בת אשת אביו, והעובר על זאת גם כן, ר"ל אחות מאב ומאם, בכרת לבד אם היה מזיד, ובשוגג יקריב קרבן חטאת קבועה.
האזהרה ש"מ לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"מ] הוזהרנו מלגלות ערות אחות האב, והוא אמרו [ויקרא י"ח י"ב] ערות אחות אביך לא תגלה, והעובר על לאו זה אם במזיד בכרת ובשוגג חטאת. האזהרה שמ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת שמ"א] הוזהרנו מלגלות ערות אחות האם, והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ח י"ג] ערות אחות אמך וגו', והעובר על לאו זה במזיד חייב כרת ובשוגג חטאת קבועה.
האזהרה שמ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת שמ"ב] הוזהרנו מלגלות ערות אשת אחי האב, והוא אמרו [ויקרא י"ח י"ד] (ו)אל אשתו לא תקרב דודתך היא, והעובר על לאו זה במזיד חייב כרת ובשוגג חטאת קבועה.
האזהרה שמ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת שמ"ג] הוזהרנו מלגלות ערות אשת הבן, והוא אמרו [ויקרא י"ח ט"ו] ערות כלתך וגו', והעובר על לאו זה בסקילה אם נחקרה העדות ואם לא נודע הוא בכרת אם היה מזיד ואם בשוגג יקריב חטאת קבועה.
האזהרה שי"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת שי"ח, ממרים פ"ה ה"א] הוזהרנו שלא לקלל אב ואם. אמנם לשון התורה בענש הוא מבואר, והוא אמרו ית' [שמות כ"א י"ז] ומקלל אביו ואמו מות יומת. והוא מכלל הנסקלים [סנהדרין נ"ג ע"א, ס"ו ע"א], ואפילו קלל א' מהם בשם אחר מותו במזיד יסקל [שם פ"ה ע"ב]. אמנם האזהרה לא התבארה בכתוב מבואר לא אמר לא תקלל אביך, אבל כבר באה האזהרה מקללת כל איש מישראל וזה כולל האב וזולתו [סנהדרין נ"ו ע"א] ובמכילתא [משפטים דנזיקין פ"ה] אמרו ומקלל אביו ואמו מות יומת ענש שמענו אזהרה מניין, ת"ל אלקים לא תקלל וגו' [שמות כ"ב כ"ז] אם דיין הוא אביך הרי הוא בכלל אלקים לא תקלל, ואם נשיא הוא בכלל נשיא ואם בור הוא ה"ה בכלל לא תקלל חרש הרי אתה דן בנין אב משלשתם וכו' עד הצד השוה שבהן שהן בעמך ואתה מוזהר מקללתו אף אביך שבעמך אתה מוזהר מקללתו. ובסיפרא [תו"כ קדושין פ"י ה"ז] איש איש כי יקלל את אביו ענש שמענו אזהרה מניין ת"ל אלקים לא תקלל כמו הלשון שבמכילתא בשוה, ע"כ. ומה שבא ענש גדול במקלל אב ואם, מה שאין כן במקלל אחד מישראל הנשיא והמלך, לפי שזו תכונה רעה בנפש כאשר יקלל ויבזה אותם שהם סבה קרובה למציאותו, וכל שכן מהם כמו שהוא סבת הסבות. וכבר ידעת מאמרם השוה הכתוב קללת אב ואם לברכת המקום, ולכונה זו המקלל את אביו ואפילו לאחר מותו נסקל. ויש חלוק בין קללת אב ואם למקלל אחד מישראל שאינו בענש מיתה, אלא כשקלל בשם מן השמות המיוחדים בברכת ה'. אמנם אם קלל בכנוי לוקה כמקלל [שבועות ל"ו ע"א, רמב"ם ה"ב] אחד מישראל וזהו כפי המקובל. עם הכונה בו גם כן כשהיו... שיהא חייב. אמנם מה שבאה הקבלה [סנהדרין פ"ה ע"א, רמב"ם הי"ב] שאם אביו ואמו אינו עושה מעשה עמך, ר"ל שהוא בעל עברות שאינו חייב מיתה, זה מבואר שאחר שהוא בעל עבירות הרי הוא כאלו אינו אביו לפיכך פטור על קללתו והכאתו, מכל מקום אסור להכותו ולקללו ואפילו נגמר דינו ויוצא ליהרג [סנהדרין שם, רמב"ם הי"ב]. ואם עבר אביו או אמו עברה שחייב עליה מלקות או נדוי אין הבן נעשה שליח להכותו ולנדותו אעפ"י שהוא שליח בית דין ואעפ"י שהן ראויין לכך ולא עשו תשובה [רמב"ם הי"ג]. אמרו חכמים [סנהדרין פ"ה ע"ב, רמב"ם הי"ג] לכל אין הבן נעשה שליח להכותו ולקללו חוץ ממסית שאמרה תורה [דברים י"ג ט'] לא תחמול ולא תכסה עליו, והכונה מבוארת. ואעפ"י שאין הבן חייב אלא בקללה ושיקלל בשם כמו שבארנו, המבזה אביו ואמו אפילו ברמיזה ארור מפי הגבורה [רמב"ם הט"ו] שנאמר [דברים כ"ז ט"ז] ארור מקלה אביו ואמו. וכן הוא אומר [משלי ל' י"ז] עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם וגו'. ומי שמבזה אביו ואמו באיזה ענין שיהיה בית דין מכין ועונשין אותו כפי מה שיראה להם.
<h2>דף נד.</h2>
האזהרה שנ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"א] הוזהרנו שלא לבא על האב, והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ח ז'] ערות אביך לא תגלה. והעובר על לאו זה חייב סקילה גם כן עד שיהיה הבא על אביו חייב משום שוכב עם זכר וחייב משום מגלה ערות אביו. ובגמרא סנהדרין [נ"ד ע"א] התבאר שאמרו ערות אביך לא תגלה אביך ממש, ואמר האי מואת זכר לא תשכב משכבי אשה נפקא והשיבו לחייבו בשתים, וכדרב יהודה דאמר רב יהודה גוי הבא על אביו חייב שתים. ושם בארו ואמרו מסתברא מלתיה דרב יהודה בישראל ולשוגג ולקרבן, והאי דאמר גוי לישנא מעליא, ר"ל שאם שגג באביו יביא שתי חטאות כמי ששגג בשתי עריות. ואינו בזה מי ששגג בזכור דעלמא שהוא אינו מביא אלא חטאת אחת.
האזהרה שנ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"ב] הוזהרנו שלא לבא על אחי האב. והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ח י"ד] ערות אחי אביך. עד שיהיה גם כן שוגג באחי אביו חייב בשני חטאות כמו שבארנו באביו. ובגמרא סנהדרין [נ"ד ע"א] אמר הבא על אחי אביו חייב שתים לדברי הכל דכתיב ערות אחי אביך לא תגלה. ודע שאמרו, נחקרה העדות, הוא שיהיו שם שני עדים כשרים מתרין בו או יותר ובית דין כשר של עשרים ושלשה, ויעידו עדותן בידם ויהיה זה בזמן שדיני נפשות נוהגין [רמב"ם סנהדרין פי"ד הי"א]. ומבואר הוא שאלו העריות כלן הקודם זכרם בא בהן כרת בבאור התורה, והוא אמרו אחר מנינם [ויקרא י"ח כ"ט] כי כל אשר יעשה וגו' ונכרתו הנפשות העושות. וכן כל מה שזכרנו מהן שיתחייב בו מיתת ב"ד הוא גם כן כתוב בתורה. ואולם יתחלף המיתות ואמרו בקצתם סקילה ובקצתם חנק ובקצתם שריפה, הנה ממנו שהוא קבלה וממנו כתוב. וכבר התבארו דיני אלו העריות בכללן במסכת סנהדרין ובמסכת כרתות ובמקומות מיבמות וכתובות וקדושין. וכבר התבאר בתחלת כרתות [ב' ע"א] שכל עון שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה חייבים על לא הודע שלו אשם תלוי. וענין אמרם חטאת קבועה שתהיה מן הבהמה על כל פנים אם כשבה או שעירה. וכשתביט כל מצות עשה אחת אחת, והתבוננות העונשין הנזכרים בכל מצוה ומצוה תמצא כל עון שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, שהחטאת ההיא קבועה, זולת שתי עונות שהן חייבין על זדון כל אחת מהן משניהן כרת ועל שגגתו חטאת שאינה קבועה אבל היא עולה ויורד. ושתי עונות ההן הם [ל"ת ע"ז] טומאת מקדש וטומאת קדשיו [ל"ת קכ"ט], ארצה באמרי טומאת מקדש טמא שנכנס לעזרה, וטמאת קדשיו טמא שאכל קדש. וכן התבאר לך שכל מצות לא תעשה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת, זולת עון אחד והוא מגדף [ל"ת ס'] שזדונו כרת ואין חייבין על שגגתה חטאת. וכן התבאר לך שכל מי שנתחייב עליו מיתת ב"ד איזו מיתה שתהיה הנה האיש ההוא גם כן נכרת כשלא המיתוהו ב"ד או לא ידעו בו, מלבד עשרה אנשים שהם מחוייבי מיתת ב"ד ואין כרת עליהם. והם [תו"כ ויקרא דבורא דחובה פ"א ה"ב וה"ג] מסית ומדיח ונביא שקר ומתנבא בשם ע"ז וזקן ממרא ובן סורר ומורה וגונב נפש מישראל ורוצח ומכה אביו ואמו ומקלל אביו ואמו כל אחד מאלו כשנחקרה עליו העדות יהרג, ואם לא נודע או לא יוכלו ב"ד להרגו הוא מתיר עצמו למיתה אבל אינו עומד בכרת. ושמור אלו השרשים כלם וזכור אותם, ע"כ.
וכונת אסור העריות באר הר"ם פ' מ"ט משלישי [מורה נבוכים] ז"ל, אמנם איסור העריות הענין בכלם שב למעט המשגל ולמאוס בו, ושלא ירצה ממנו כי אם מעט מזער. אסור זכור ובהמה מבואר מאד, אחד שהענין הטבעי נמאס להעשות רק לצרך כל שכן הענין היוצא חוץ לטבע ולבקש ההנאה לבד. והעריות מן הנקבות כלם יקבצם ענין אחד והענין ההוא הוא שכל אחת מהן נמצאת על הרוב עם האיש שנאסרה עליו תמיד בביתו, והיא ממהרת להשמע אליו ולעשות רצונו וקרובה להמצא אליו לא יטרח להזמינה, ואי אפשר לשופט להרחיק על אדם כשימצאו אלו עמו, ואלו היו (שם) [רוב] בני אדם בכשלון זנותם תמיד, וכאשר נאסרה בעילתן כל עקר היה מן הערוה כדין הפנויה, ר"ל שיהיה מותר לישא אותה ושלא יהיה בה מהאסור, ונמנעו לנו מניעה גדולה, ר"ל במיתת בית דין ובכרת ושאין שום צד התר על בעילתן, יש לבטוח בזה שלא יכוין האדם אליהן שלא יהרהר בהן כלל. והיות הערוה ממהרת (להאות) וקרובה להמצא כאשר זכרנו, מבואר מאד, וזה כי האדם כשיהיה לו אשה מן הידוע שאמה וזקנתה ובתה ובת בתה ואחותה נמצאות עמה ברוב העתים על הרוב, ושהבעל פוגש בהן תמיד בבאו ובצאתו ובעשותו מלאכתו, וכן האשה הרבה פעמים תעמוד עם אחי בעלה ואביו [ובנו]. וכן מציאות האדם על הרוב עם אחיותיו ודודותיו ואשת דודו והיותו גדל עמהם הוא מבואר מאד, ואלו הם כל העריות של שאר בשר, זו אחד מן הענינים אשר נאסר בעבורם שאר בשר. ואמנם הענין השני הוא אצלי לישא פנים למדת הבשת, מפני כי היות זה המעשה בין השרש והענף עזות גדול מאד, ר"ל לבעול האם והבת. ונאסר על שרש וענף שיבעול אחת מהם חברו. ואין הפרש בין שיבעול השרש [או] הענף בין שיתקבצו שרש וענף לבעול גוף שלישי, ר"ל שיתגלה גוף אחד גלוי משגל לשרש וענף. ומפני זה נאסר לקבץ בין אשה ואמה, ולבעול אשת האב ואשת הבן כי אלו כלם גלוי עריות גוף אחד לערות שרש וענף, והאחים כשרש וענף. וכאשר נאסרה האחות נאסרה אחות האשה ואשת האח שהוא התקבץ שני אישים שהם כשרש וענף בבעילת גוף שלישי. וכאשר החמיר באסור קבוץ האחים ושם אותם כשרש וענף וגם בגוף אחד, אסר מפני זה אחות האם גם כן שהיא במקום האם, ואחות האב שהיא במקום האב. וכמו שלא נאסרה בת אחי האב ולא בת אחות האב כן לא נאסרה בת האח ולא בת האחות הקש אחד. ואמנם היות אחי האב מותר באשת בן אחיו והיות בן האח אסור באשת אחי אביו, הוא מבואר לפי הטעם הראשון, כי בן האח נמצא על הרוב בבית אחי אביו ושיכותו עם אשת אחי אביו כשיכותו עם אשת אחיו. ואמנם אחי האב אינו נמצא כן בבית בן אחיו ואין רגילות לאחי האב עם אשת בן אחיו, הלא תראה שהאב בעבור שהוא רגיל עם אשת בנו כרגילות בנו באשתו היו שני האסורין שוין ובמיתה אחת. וטעם אסור [בעילת] הנדה ואשת איש מבואר אין צריך לבקש לו טעם, ע"כ. הנה כבר נתבאר לך מדברי הר"ם אסור העריות בכללן ופרטם.
ומה שצריך שנבאר חלוק העונשין בעריות אשר מהן במיתת ב"ד ומהן שאין בם אלא כרת. וכן צריך שנבאר האסורות משום אישות ואשר מהן אסורות לעולם בין בחיי הבעל בין לאחר מיתה ובענש אחד, ומהן שאסורות לעולם אבל אין ענשם לאחר מיתה כענשם בחייהם. ומהן שמותרות לאחר מיתה לגמרי. והעריות שבהן מיתה הן הזכור והבהמה, דבר זה מבואר מפני שזה השחתת הזרע לגמרי, ודבר מאוס ומגונה וחוץ מן הטבע. ויש מחכמי הטבע שאמרו שהם יולידו בריאות רעות בטבעם מאד מפסידות העולם, ועל עון שיביא להפסד הוא ראוי לענש גדול. והבא על האם או על אשת אב או על הכלה שמיתתן בסקילה, זה מבואר שזה עזות גדולה בהתקבצות השרש והענף בבעילת גוף אחד כמו שבאר הר"ם, וכן לרב הרגלם יחד שברוב ימצאו כלם בבית אחד. וכן הבא על אשת אב חייב בין בחייו בין לאחר מותו, לפי מה שיש בו מהקלון והבזיון לאב, כאשר ישתמש בכלי שנשתמש בו, ולא ישא פנים לאביו. וכן הבא על כלתו, העזות והפריצות מפורסם בין בחיי הבן בין לאחר מיתת הבן.
ואמנם אסור בת אשתו ובת בנה ובת בתה ואם אשתו ואם אמה ואם אביה בחיי אשתו יש בהן ענש מיתה, לפי שיש בזה מן ההתפרצות לבא על שרש וענף, ומפני שהם נמצאים יחד תמיד בא באלה ענש בשריפה. אמנם לאחר מיתה יש בו מן ההתפרצות כאשר יבא על שרש וענף, אך מפני שהעברה מצויה כל כך לא בא בו ענש מיתה אך הם בהכרת. אמנם אסור אחות אשה האסור בה מפני היותן מצויות תמיד זו עם זו אך אין בו התקבצות שרש וענף, ואם אסור האחים הם כשרש וענף לפי באור הר"ם אינו דומה אסור שתי אחיות לאיש אחד ואסור אשה לשני אחים, כי האחים הם ברוב גדלים יחד בבית אביהם עם נשותיהם ומצויין תמיד יחד, ויהיה זה כאסור הכלה אל האב או אשת אב על הבן, מה שאין כן בשתי אחיות, ומפני זה אינו אלא בכרת בחייהן להרחקת המשגל שמצויות תמיד בבית אחד. ולאחר המיתה מותרת לפי שסרה זאת הסבה. אמנם אחות הגרושה אסורה להרגלות אחיות זו עם זו, ואם ישא אחות גרושתו יבא לידי זנות עם גרושתו שהיא רגילה עמו.
ואמנם איסור בא על בתו ועל בת בתו ועל בת בנו שהוא במיתה, ר"ל בשריפה, זה מבואר, בהיות זה כמעשה השרש והענף. ואמנם אסור אחותו מפני הקרבה נמצאת עמו תמיד, אבל אין בו התקבצות שרש וענף, לפיכך בכרת. וכן אחות האב ואחות האם ואשת אחי האם לפי שהן מצויין זה עם זה תמיד, ולפעמים האחים יעמדו יחד בבית אביהם הם ובניהם עם נשותיהם. ונאסרה אפילו לאחר מיתת אחי אביו, כי לפעמים תשאר האלמנה עם בניה בבית אחי בעלה. עם הכונה בו שזה דומה להתקבצות שרש וענף, שהאדם דרכו לחלוק כבוד לאחי אביו ולא יבא על אשתו לעולם. ולא נאסרה אשת אחי אמו, כי אין בזה אחת מן הסבות שמצאנו באשת אחי אביו. וכן הכונה באחות אב ואחות אם ואשת אחי האב. כי לפעמים אחות האב יגדל עם בן אחיה וכן אחות אם, וכן אשת אחי האב כי מצויים תמיד יחד, ולפעמים ישכב הקטן עם אחות אביו או אחי אמו או אשת אחי אביו, ולפי שהורגלו יחד בא בהם ענש כרת. ולא נאסר האח בבת אחיו ולא בבת אחותו כי אין רגילות בת האח ובת האחות לשכב עם האח, ר"ל עם הדוד, כרגילות בן האח לשכב עם האחות האב ואחות האם ואשת אחי האב.
ולפי זאת הכונה יראה לי שבאה אזהרה מיוחדת על האב על בנו ועל אחי האב עם בן אחיו, מלבד אזהרת הזכור הכוללת כל הזכרים, להיות אלו רגילים לשכב זה עם זה בקטנותם. ומפני שבכל העריות ימשך אחריתו כריתת הנפש, בא בכלל העריות כלן כרת, כי כל עברה המסבבת כריתת הנפש ענשה כרת. וזה מבואר שהעריות מונעות שלמות הנפש ומטמאות אותה אמרו רבותינו [במ"ר פ"ז י' ועוד] שהעריות מסלקות את השכינה. וכן תמצא בתורה טומאה בענין העריות כמו שתמצא בענין עבודה זרה, והכונה אחת, שמיתת הנפש ומה שמונע שלמותה הכל ענין אחד וזו היא הטומאה. וכן תמצא בתורה טומאה במאכלות אסורות ובע"ז האחת מהן. והשנית בא ענש כרת במה שיביא לפי שהם ג"כ בצד מה סבה לטמאת הנפש, ויש מהן יחליאו הגוף יהיה זה סבה למניעת שלמות הנפש. ומהם שיהיה מזונם עב לגבו שזה ימנע גם כן שלמות הנפש, אבל ההזק אינו מורגש כל כך כהזק העריות לפיכך אין בהם רק מלקות. ומאשר העריות מונעות שלמות הנפש אשר בתכלית שלמות השגת ה', אמרו רבותינו [תו"כ אחרי פי"ג ה"ג] חמורות עריות שפותח בהן בי"ה וחותם בי"ה שבתחלת הענין הוא אומר [ויקרא י"ח ו'] איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו וגו' אני ה', ובסוף הענין הוא אומר [שם ל'] ושמרתם את משמרתי וגו' אני ה' אלקיכם. והכונה בזה מבוארת כי ה' מזכיר שמו על העריות, לבאר שמי שירצה להשיג אמתת מציאות ה' צריך שיתרחק מן העריות. וכן אמרו [תו"כ שם הכ"ב הכ"ג] בלשון אחר ולא תטמאו בהם מלמד שכל העריות קרויות טומאות ולא תטמאו בהם ונטמאתם אם מטמאין אתם בהם נפסלים אתם מאחרי ומה הניה לי בכם, ואתם מתחייבים לי כליה לכך נאמר אני ה' אלקיכם. וכן עזרא הוא אומר [עזרא ט' י"ד—ט"ו] הנשוב להפר מצותיך ולהתחתן בעמי התועבות האלה הלא תאנף בנו עד כלה לאין שארית ופלטה ה' אלקי ישראל צדיק אתה כי נשארנו פלטה וגו'. וענין זה מבואר בעצמו.
ומאשר הר"ם באר באזהרה זו שאנחנו בה העברות שבזדונן מיתה או כרת ושגגתם חטאת אעפ"י שבזדונן מיתה או כרת, צריך שנתעורר לדעת הכונה בזה, כי מגדף זדונו בכרת ואין חייב עליה שגגתו חטאת, והכונה אצלי כי בא קרבן חטאת בשוגג הוא לכפרת החטא ולזרז עצמו להשמר מן השגגות, ומאשר ענש המגדף גדול, וידוע ששגגתו עולה זדון, לפיכך לא בא בשגגתו חטאת, כי חטאתו היא לאין מרפא שהוא כאלו כופר במציאות ה'. אמנם עובד עבודה זרה והוא בעבודת האמצעיים או בהורדת הרוחניים, גם אם הוא רחוק מה' איננו כמגדף, כי בעבודת האמצעיים או בהורדת הרוחניים גם אם הוא רחוק מה' אין כפירה בעקר. ואם קצרה דעתו ועושה אלוקות מן הגלגלים אינו מצד כפירה רק מצד חסרון השגתו. אמנם מסית ומדיח נביא שקר ומתנבא בשם ע"ז וזקן ממרא שהם במיתה ואין בשגגתן קרבן חטאת, כי שגגת כל אלו עולה זדון, והם ענינים סותרים אמונת ה' ותורתו ומקעקעים יסודותיה. וכן בן סורר ומורה לא יתואר בו שגגה, כי זה מורה על רוע תכונת מזגו כאי זה ענין שיעשה, וכן גונב נפש מישראל זה מצד תכונה רעה. אמנם רוצח אם הרג בשגגה הנה דינו לנוס אל עיר מקלט וענשו ידוע, ואם היתה שגגה קרובה למזיד עד שלא ינוס לעיר מקלט אין לו כפרה. וכן מכה אביו ומקלל אביו הוא קרוב כענש המגדף ואין לו קרבן.
האזהרה ש"ן לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"נ] הוזהרנו מלבעול הזכרים, הוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ח כ"ב] ואת זכר לא תשכב משכבי אשה. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בעצמו, ואמר [דברים כ"ג י"ח] לא יהיה קדש מבני ישראל, וזהו הדרך האמתי שזה הלאו נכפל לחזוק, לא שהוא אזהרה לנשכב. ושם נאמר לא תשכב נלמוד אזהרה לשוכב ולנשכב. ובגמרת סנהדרין [נ"ד ע"ב] התבאר שר' ישמעאל הוא שישים לא יהיה קדש אזהרה לנשכב. ולפיכך הבא על הזכור והמביא הזכור בהעלם אחד חייב שתים על דעת ר' ישמעאל, ורבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה קרי ביה לא תשכב, ולפיכך הבא על הזכור והביא הזכור עליו בהעלם אחד אצלו אינו חייב אלא אחת, ואמר טעם זה לא תשכב ולא תשכב חדא היא. ואמנם בא לפי דעתו לא יהיה קדש לחזוק כמו שאמר לא תנאף, והוא אזהרה לאשת איש כמו שבארנו [האזהרה שמ"ז] ואח"כ אמר ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך, וכגון זה הרבה כמו שבארנו בשרש התשיעי. והעובר על לאו זה חייב סקילה ואם לא יסקל הרי הוא בכרת אם היה מזיד, ואם שוגג יקריב חטאת קבועה.
האזהרה שמ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת שמ"ח] הוזהרנו שלא לשכב עם הבהמות זכריהם ונקבותיהם. והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ח כ"ג] ובכל בהמה לא תתן שכבתך. והעובר על לאו זה בזדון חייב סקילה. ואם לא יסקל הוא בכרת. ואם היה שוגג חייב חטאת קבועה.
<h2>דף נה.</h2>
האזהרה שמ"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת שמ"ט] הוזהרו הנשים מהביא הבהמות עליהן. והוא אמרו [ויקרא י"ח כ"ג] ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה. וזו גם כן מצוה בפני עצמה ואינה נכנסת במצוה שלפניה, כי לא בהיות אסור על הזכרים לבא על הבהמות נאסר לאשה להביא עליה, לולי האזהרה המיוחדת שבאה בזה. ובתחלת כרתות [ב' ע"א] אמרו ל"ו כרתות יש בתורה ומנו אותן ומנו בכללן הבא על הבהמה ואשה המביאה בהמה עליה, עם היותם שם מונין כלל ענינים כמו שבארו בפירוש [שם ג' ע"ב]. הנה כבר התבאר שהיא מצוה בפני עצמה מכלל מצות לא תעשה. והעוברת על לאו זה חייבת סקילה, ואם לא נחקרה העדות היא בכרת אם היתה מזידה, ואם שוגגת חטאת קבועה.
<h2>דף נה:</h2>
האזהרה ס' לר"ם [סהמ"צ ל"ת ס', הל' ע"ז פ"ב ה"ד וה"י]. הוזהרנו מקלל ה' הגדול ית' ממה שאומרים הכופרים על הכל עלוי רב. וזהו הענין אשר יכונה בברכת השם, אמנם הענש העובר על אזהרה זו הוא מבואר בתורה שיסקל. והוא אמרו [ויקרא כ"ד ט"ו] ונוקב שם ה' מות ימות רגום ירגמו וגו'. ואמנם לא בא בכתוב אזהרה מיוחדת לזה העון לבדו, אבל באה אזהרה כוללת זה הענין וזולתו. והוא אמרו ית' [שמות כ"ב כ"ג] אלקים לא תקלל. ובסיפרא [תו"כ אמור פי"ט ה"ה, רמב"ם ה"ז] על שם המיוחד במיתה ועל שאר הכנויין באזהרה. ובמכילתא [משפטים ודכספא פרק י"ט, ומכילתא דרשב"י שמות שם. וכן הוא בסנהדרין ס"ו ע"א] אלקים לא תקלל ליתן לא תעשה על ברכת ה'. ודע שאם יהיה כיוצא בזה מן האזהרות כולל שני דברים או שלשה אינו ממין לאו שבכללות, לפי שהכתוב מבאר הענש בכל אחד מהם והודיעו בלא ספק שכל ענין מהם מוזהר ממנו, ושהוא מצות לא תעשה לפי מה שבארנו בהקדמות ששמנו לזה הספר [בהקדמות הרמב"ם לסהמ"צ בהקדמה שאחר י"ד הכללים]. ולהיות העקר לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר [יומא פ"א ע"א] נחקור על אזהרה זו על כל פנים ואפשר שתצא לנו בסברא, ואפשר שתהיה בכלל דבר אחר כמו שבארנו בהקדמות. ואמנם יהיה לאו שבכללות כשלא יקדם לנו בשום פנים ידיעת היות ענין מן הענינים ההם כי אם מן הלאו ההוא, כמו שנתבאר בעקר התשיעי. אך כשקדם לנו הידיעה להיות הדבר ההוא מוזהר ממנו, וזה באמרו מי שיעשה כך יעשה כך, לא נשגיח הן תהיה האזהרה בבאור מאלו השנים הן תהיה בכלל או בפרט, ודע זה. והנה יבואו גם כן ממנו מצות רבות, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בעצמה שהמחרף הוא קרוב להכחיש מציאות ה'. ולבאר דיני אזהרה זו, לפי מה שבאה הקבלה האמתית צריך שנבאר תחלה מעלת השמות והתארים הנאמרים על הבורא ית', ונאמר כי נקרא שם בן ארבע אותיות בכתבו "שם המיוחד" והוא שם העצם. והוא אינו נגזר מדבר ואינו תאר לדבר אחר. אמנם לפעמים הוא שם תאר, כמו שבאר הר"ם [רמב"ם שם ה"ז] והאבן עזרא [ויקרא כ"ד ט"ז], אבל מכל מקום ככתבו והוא שם המיוחד המורה על עצמותו, ושאר השמות הם תארים על ענינים נבראים. אמרו רבותינו [פדר"א פ"ג] עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו אחד בלבד, הורה הנה ששאר השמות נבראים. וכן באר הר"ם בפס"א מראשון [מו"נ]. ולפי מעלת שם המיוחד על שאר השמות לא היה נקרא ככתבו אלא במקדש [יומא מ"ב ע"א], ולא היו מוסרין אותו אלא לצנועים שבכהונה [קדושין ע"א ע"א]. ואמנם שם בין שתים עשרה אותיות, או שם בן ארבעים לפי רבוי האותיות תהיה ההוראה יותר גדולה. וכן נראה ממה שאמרו רבותינו פרק עשרה יוחסין [שם]. ובשמות יש מהן שאינן נמחקין [שבועות ל"ה ע"א, רמב"ם ה"ב]. ואלו הן, אלקים, ה', שדי, צבאות, יה, אל. ואלו הן תארים על הענינים הקיימים, ר"ל השכלים והגלגלים שהן נבראים. ויש תארים שהן נמחקים, והם, רחום וחנון וכיוצא בהם [שבועות שם רמב"ם ה"ה], והן כנויים על תארי פעולותיו הנראות תחת גלגל הירח בעולם ההויה וההפסד. והמברך את ה' אינו חייב מיתה (עד) עד שיפרש שם המיוחד ככתבו ויברך באחת מן השמות שאינן נמחקין, ועל שם המיוחד הוא במיתה, ועל שאר הכנויים באזהרה [סנהדרין ס' ע"א, רמב"ם ה"ז]. והכונה אצלי באלו החלוקות שעל שם המיוחד המורה על עצמותו הוא חייב כאשר ברך באחת מן השמות שאינן נמחקין שהוא תאר לדברים הקיימים, שזה כאלו העלה במחשבתו בטול סבה ראשונה שיבטל הכל בבטולו, ויחס אלקות לדברים הנבראים הקיימים במה שיש מקום לטעות. וטעו בו הקודמים וכאלו יעלה במחשבתו בברכתו שאין אלקות אלא לגלגלים ולשכלים. אמנם אם ברך בשאר השמות הנמחקין אין בו מקום תעיה לחשב בהן אלקות, לפי שהן תארים לעולם ההויה וההפסד כפי מה שהקדמו על צד המשל נאמר אין גבור מתקנא אלא בגבור. וכאשר לא פרש שם המיוחד וברך בשאר הכנויים הוא באזהרה, שזה העלה במחשבתו בטול הדברים הקיימים העלולים מה', אמנם אינו במיתה שלא יבטל הוא בבטולם. ולדעת רוב הגאונים אינו במיתה עד שיפרש שם בן ארבע אותיות המיוחד ככתבו. וזה מבואר הכונה במה שכתבנו. ולדעת הר"ם [רמב"ם שם] הוא חייב אם פירש אותו בקריאה באדני. ואולי הכונה בזה שזה נאמר להמון על שם העצם. והמגדף בשם עבודה זרה קנאין פוגעין בו והורגין אותו. אבל אם בא לבית דין אינו נסקל, הכונה בזה שיפגעו בו הקנאין המקנאים לכבוד ה' אבל איננו במיתת בית דין שאין בו מקום לטעות, ולפי שמברך את ה' בע"ז שהוא דבר בטל. וזה מבואר במה שכתבנו למעלה. וענש ברכת ה' הוא אפילו חזר בו תוך כדי דבור [נדרים פ"ז ע"א, רמב"ם ה"ט] מפני שזה כעובד עבודה זרה שעקרה במחשבת הלב. ומפני שברכת ה' הוא עון גדול ושכל שומע מי שיתקצף במלכו ובאלקיו, ראוי שיתפעל בזה אמרו [סנהדרין ס' ע"א, רמב"ם ה"י] שהשומע ברכת ה' מפי חברו ואפילו ברכת כנוי או שומע מפי שומע חייב לקרוע, והוא שישמע מישראל, אבל שומע מפי הגוי אינו חייב לקרוע שאם אתה אומר כן נתמלא כל הבגד כלו קרעים [רמב"ם שם].
<h2>דף נו.</h2>
המצוה י"ב ליראה את ה' [בסהמ"צ לר"מ עשה ד'] שנאמר את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע [דברים י' כ'] הבאנו הנה כל זה הפסוק אעפ"י שהן ד' מצות, לבאר ההקשר שיש בהן אחת לאחת, כי עם היראה באיזה דרך מהדרכים שבאה יראה כמו שיתבאר תהיה העבודה שלמה בלב, ועם העבודה השלמה יהיה הדבקות בשם יתעלה שהוא התכלית. וההדבק בשם יתעלה הוא שידע אמתתו שאין אמתת מציאות כמציאותו, ואז נשבע בשמו. כי ענין הנשבע שנשבע שיקיים דברו ולא ישנהו כמו שידוע שיש קיים נצחי שלא ישתנה. ילמדנו [תנחומא ויקרא ז'] את ה' אלקיך תירא, אם יש לך שלש מצות הללו אתה רשאי לישבע ואם לאו אי אתה יכול להשבע. ונתחיל בענין מצות היראה. ענין היראה מונח ברוב המקומות למי שיקיים התורה והמצות מיראת העונש אשר יעד ה' למי שימרה דברו ומצותיו. וזה קודם בזמן לעבודת ה' ואהבתו מאשר עיר פרא אדם יולד [איוב י"א י"ב] והיראה תרגיל האדם אל מדות ישרות ומעשים נכונים, שהם קודמים בזמן אל החכמה והידיעה האמתית. וזאת כונת מאמר רבותינו אמרם [אבות פרק ג' משנה ט'] כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת בידו וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת בידו. וכבר באר הר"ם [בפירוש המשנה לאבות שם] זה המאמר בזה הלשון. זה דבר מוסכם מן הפלוסופים ג"כ שהרגל המעלות כשיקדם לחכמה עד שיהיה קנין חזק, ואח"כ ילמד החכמה אשר תזרזהו על הטובות ההן, יוסיף שמחה ואהבה בחכמה וחריצות להוסיף ממנה אחר שתעוררהו למה שהורגל, וכשיקדמו קנייני הדע[ו]ת ואח"כ ילמד ותהיה החכמה מונעת אותו ממה שיתאוה בהרגל תכבד עליו ויניחנה ע"כ. וזה הענין בעצמו אמר נעים זמירות ישראל [תהלים קי"א י'] ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד, אמר כי החכמה כשתקדם לה יראת ה' שהיא עשיית המצות, יהיה שכל טוב לכל עושיהם, ואז תהלתו עומדת לעד. ורבותינו בארו [ברכות י"ז ע"א] באמרו לעושיהם, ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה, וזה מבואר בעצמו. ועם הידיעה וההשגה האמתית צריך שיהיה יראת ה' על פניו תמיד לבלתי יחטא, כי אויבי איש אנשי ביתו [ע"פ מיכה ז' ו'] תמיד, וצריך שיכניעם וישפילם ביראת ה'. וזאת כונת מאמר רבותינו אמרם [שבת ל"א ע"א] עסקת בתורה פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר, אפילו הכי אי איכא יראת ה' אין אי לא לא שנאמר [ישעי' ל"ג ו'] יראת ה' היא אוצרו. וכן מאמרם [אבות פ"ג מי"ז] אם אין יראה אין חכמה. וזאת הכונה במאמר אנטיגנוס איש סוכו היו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס [שם פ"א מ"ג], שהעבודה שלא על מנת לקבל פרס כבר בארנו שהיא עם ידיעת האמת שיושג בחקירה בחכמה, ואמר א"כ [שם] ויהי מורא שמים עליכם. ולזאת הכונה אמרו רבותינו [קה"ר פ"ג י"ז] גדולה היראה שהרי שלמה עשה שני ספרים ולא חתמן אלא ביראה, בקהלת נאמר [קהלת י"ב י"ד] סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא וגו', ובמשלי נאמר [משלי ל"א ל'] אשה יראת ה' היא תתהלל, וכבר ידעת כי כל דברי שלמה באשה הם על משל החמר, ואמר שהאשה שתתנהג ביראת ה' היא תתהלל לפי הכונה שכתבנו. ושלמה בספר קהלת שהוא מחקר החכמה וספר משלי שבא ללמד דעת את העם במדות ובדעות אמתיות חתמם ביראה לכונה שכבר כתבנו. אמנם שיר השירים שהוא קדש קדשים שנבנה על האוהב הדבק בשם, אין צריך חתימה ביראה, שהיראה והחכמה הן לזאת התכלית. ולפעמים תאמר יראה אל השלם הגמור, כמו שנראה בראש הנביאים אחר בחינתו וצרוף דעתו בענין העקדה, אמר לו ה' [בראשית כ"ב י"ב] עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. וענין היראה בזה ההכנע אצל ה' יתעלה. וזאת המעלה נראה לי שבאר הר"ם בפ"ב בהלכות יסודי התורה [הלכה א' ב'] כתב בזה הלשון [האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבה וליראה ממנו שנאמר [דברים ו' ד'] ואהבת את ה' אלקיך] ונאמר את ה' אלקיך תירא. וכיצד היא הדרך לאהבתו וליראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו, שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומתאוה תאוה גדלה לידע את ה' הגדול, כמו שאמר דוד [תהילים מ"ב ג'] צמאה נפשי לאלקים לאל חי, וכשמחשב בדברים אלו עצמם מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד וידע שהוא בריאה קטנה שפלה אפלה עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד [שם ח' ד'—ה'] כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ע"כ, ויראה לי שעל זאת המעלה הוא שאמר דוד [שם ב' י"א] עבדו את ה' ביראה. הכונה בו בהכנעה ושפלות, ואפשר לבארו ג"כ לפי הדרך הראשון ולהיות מעלת היראה גדולה באי זה דרך מהדרכים שתניח שם היראה. אמרו רבותינו [ברכות ו' ע"ב] על פסוק [קהלת י"ב י'] סוף דבר הכל נשמע וגו' כי זה כל האדם, כל העולם לא נברא אלא בשביל זה. ובענין אחר אמרו [ברכות שם] כל העולם לא נברא אלא לצות לזה, ובענין אחר אמרו [ברכות שם] שקול זה כנגד כל העולם כלו. המאמר הראשון מפליג בגדולתו, כי דבר ידוע הוא שבריאת העולם השפל בשביל האדם השלם שימצא כמו שבארנו בעמוד החדוש. והאומר לצות לזה לשרתו ולהשלימו וידוע הוא שהמשרת קטן מן האדון. והמאמר האחר שקול זה כנגד כל העולם השוה אותו במעלה עם כל העולם. ואפשר לבאר בדרך אחרת, כי הראשון אמר שהכל נברא בשביל האדם לא אמר שיהיה לו לצות, והשני אמר שהכל נברא לצות לו ולשרתו ואפשר שימצאו לו לאדם משרתים רבים, ואם כל אחד משרת כאשר יצטרפו כלם יהיה ערכם יותר גדול מערך מקבל השרות, על כן בא השלישי, והוסיף שהוא שקול כנגד כל העולם. וזה ידוע שהאדם השלם הוא עולם בפני עצמו לכן נקרא "עולם קטן". וכן אפשר לבאר שכל אחד הוסיף מעלה הראשון שאמר כל העולם לא נברא אלא בשביל זה, על עולם התחתון שהוא בשביל האדם. והאומר לא נברא אלא לצות לזה, להוסיף בו עולם הגלגלים שהם צריכים אל ההויות למה שיצטרך אל האדם כמו שמבואר בעמוד החדוש וזהו שקרא צות. והמאמר השלישי שקול זה כנגד כל העולם הוסיף גם עולם השכלים, והכונה בו שהוא משיג בכלם. ומה שדרשו גם כן בזה הפסוק כל אדם שיש בו יראת שמים סוף דבריו נשמעים [ברכות שם], זה מבואר מצד מה שישיג מן האמת עם היראה, באי זה דרך שתבארהו עם מה שהוא דבר ידוע שכל איש ירא שמים דבריו נשמעים. ואחר שבארנו מעלת היראה אשר לפי דברי רבותינו הוא מעלה גדולה שאין למעלה הימנה. צריך שנבאר מה שאמרו [שם ח' ע"א] גדול הנהנה מיגיעו יותר מיראת שמים, דאלו בירא שמים כתיב [תהלים קכ"ח א', ובברכות ציינו לפסוק איש ירא ה' תהלים קי"ב א'] אשרי כל ירא ה', ובנהנה מיגיעו כתיב [שם שם ב'] יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, אפשר שהכונה בנהנה מיגיעו, השמח בחלקו שהוא עשיר [אבות פ""ו מ"ו] ומסתפק בכל, ולא ישלח כחותיו לבקש המותרות, ולא יעביר הילד המסכן [כינוי ליצר טוב] לעבודת החמר, ודי לו בלחם חקו, ומצד הכירו פחיתות חמרו הוא יותר גדול מירא שמים שירא מן הענש ממה שיקרנו מן היסורין או ממיתת הבנים או אבדת הקניינים אם יעבור מצות ה', ומפני זה הוא משתדל בשמירתן, וכאשר יקרנו אסון ויראה שלא השיג מה שהיה במחשבתו, קרוב הוא לבעוט. ואפשר לבאר ג"כ כי הנהנה מיגיעו הוא מובטח שתתקיים עבודת ה' ויראתו בידו יותר מירא שמים שאינו נהנה מיגיע כפיו, כמאמר רבותינו [אבות פ"ב מ"ב] כל תורה שיש עמה מלאכה סופה להתקיים. ונראה שלזה הביאור נטה הר"ם כתב בהלכות תשובה פ"ג ז"ל [צ"ל הלכות ת"ת פ"ג ה"א] מעלה גדולה היא למי שמתפרנס ממעשה ידיו ועוסק בתורה, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ובעולם הבא שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.
<h2>דף נו:</h2>
האזהרה שס"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת שס"א, איסו"ב פט"ז ה"י] הוזהרנו מלהפסיד כלי תשמיש מזכרים מאיזה מין שיהיה מבעלי חיים ושוה בזה אדם וזולתו, והוא אמרו [ויקרא כ"ב כ"ד] ומעוך וכתות ונתוק וכרות ובארצכם לא תעשו. ובא הפירוש גם כן [תו"כ אמור פ"ז הי"א] ובכם לא תעשו, והעובר על לאו זה לוקה, ר"ל המסרס איש מאיזה מין שיהיה. ובפרק שמנה שרצים [שבת ק"י ע"ב] אמרו מניין לסרוס באדם שהוא אסור, שנאמר ובארצכם לא תעשו בכם לא תעשו. ואפילו מסרס אחר מסרס חייב דא"ר חייא הכל מודים ב[מ]חמץ אחר מחמץ שחייב. שנאמר לא תאפה חמץ [ויקרא ו' י'] לא תעשה חמץ [שם ב' י"א], במסרס אחר מסרס שחייב שנאמר ומעוך וכתות אם על כרות חייב על נתוק לא כ"ש אלא להביא נותק אחר כורת שחייב, ע"כ. וכונת אזהרה זו שלא לבטל כונת ה' בבריאה. אמנם לפי קבלה זו מה שבאה הקבלה שאין הסרוס אסור בנקבות לא יתברר לי, ואולי הכונה בו כי זה ימצא על מעט כי אין הסרוס נכון להעשות בנקבות כמו בזכרים, גם אפשר שהכונה במין האדם לפי שהוא נצטוה במצוה זו ולא הנקבה, והוזהרנו שלא להפסיד מה שאפשר שיביאהו לידי בטול מצוה זו. גם כי האדם בעל שכל מן הנקבה ולפעמים יביאהו זה להפסיד כלי המשגל. והאזהרה שבאה בזכרים בשאר מיני ב"ח, היא שהסריסים במיני הבהמות והעופות הנאכלין הן היותר חשובים, ומפני זה הוזהרנו שלא להפסיד כלי הזרע לכונה שכתבנו. אמנם הנקבות לא ישובח מזונם כל כך מפני הסרוס, והבהמות הטמאות ג"כ יסרסו מהן הזכרים ברוב, לפי שהן ראויין יותר למלאכה.
האזהרה שנ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"ג, איסורי ביאה פכ"א ה"א] הוזהרנו מלקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעלות הזנות, והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה [ויקרא י"ח ו'] אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות קרוב המביא לידי גלוי ערוה. ולשון סיפ' [תו"כ אחרי פי"ג ה"א] לא תקרבו לגלות ערוה אין לי אלא שלא יגלה מניין שלא יקרב ת"ל ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב אין לי אלא נדה בבל תקרב ובל תגלה מניין לכל העריות בבל תקרב ובל תגלה ת"ל לא תקרבו לגלות ושם נאמר ונכרתו הנפשות העושות [ויקרא שם כ"ט], מה ת"ל לפי שנאמר לא תקרבו יכול יהו חייבים כרת על הקריבה ת"ל העושות לא הקרבות. וכבר נכפלה האזהרה באסור אלו הדמיונות, ואמר [שם שם ל'] לבלתי עשות מחקות התועבות האלה. אמנם אמר [שם שם ג'] כמעשה ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנען לא תעשו. הנה לא יזהיר בשני אלו הלאוין מחקות התועבות לבד אמנם יזהיר בהם מהתועבות עצמן אשר בארם אחר זה, וזה שהוא הביא שני לאוין כלל על כל העריות, ובעבור שהזהיר לעשות כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען וזה כולל כל מה שהיו עושים מן הזמה ומעבודת האדמה ומרעה המקנה וישוב הארץ, ג"כ שב לבאר כי אותן הפעולות אשר הזהירך מהם הוא כך וכך ערוה כך וכך לא תגלה, כמו שבאר בסוף המאמר [שם כ"ז] כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ. ולשון סיפ' [תו"כ שם פי"ב ה"ח] יכול לא יבנו בתים ולא יטעו כרמים כמותם ת"ל [ויקרא שם ג'] ובחקותיהם לא תלכו לא אמרתי אלא בחקים החקוקים להם מאבותיהם, ושם אמר מה היו עושים האיש נושא איש ואשה נושאת אשה ואשה נשאת לשני אנשים. הנה נתבאר שאלו הלאוין שהם כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען נמי שהזהיר מלבעול כל העריות בכלל אחר כן כפל האזהרה בהם בפרט ערוה וערוה. וכבר בארנו אנחנו כללים ממשפטי מצוה זו בשביעי מסנהדרין [פי' המשנה סנהדרין פ"ז מ"ד] בחבורנו הגדול ובארנו שלוקין עליהם. וממה שצריך שתדעהו שכל אשר חייב על בעילתה כרת, שהנולד מן הביאה ההיא שנתחייב בה כרת יקרא ממזר, והוא שנקראו בשם ממזר בין שתהא הבעילה בזדון או בשגגה הולד ממזר, חוץ מן הנדה שהנולד ממנה אינו ממזר אמנם נקרא בן הנדה [יבמות מ"ט ע"ב, רמב"ם איסו"ב פט"ו ה"א], ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת בעצמה להתרחק מן העריות ולתכלית ההרחקה נאסר יחוד כל העריות מפי הקבלה ודוד ובית דינו גזרו על יחוד של פנויה [ע"ז ל"ו ע"ב, סנהדרין כ"א ע"א] כדי להרחיק מן הדבר המגונה ההוא, ושמאי והלל גזרו על יחוד הגוים [שבת ט"ו ע"ב], ואין מוסרין תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר וללמדו אומנות מפני שכלן חשודין על משכב זכור [ע"ז ט"ו ע"א]. וכן [שם כ"ב ע"א] אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים אפילו זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות [שם ע"ב, ודף ט"ו ע"א, וכה"ע ברמב"ם הלכות איסורי ביאה פכ"ב ה"ג ה"ה] ואין מוסרין בהמה חיה ועוף לרועה שלהם מפני שחשודין על ההרבעה. אמנם ישראל עם קדוש ולא נחשדו על הזכור ועל הבהמה. והמתרחק מיחוד הזכור והבהמה הרי זה משובח, וגדולי החכמים היו מרחיקים גם יחוד הבהמה לתכלית ההרחקה וההזדרזות. ומהם שהיו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי ומפני כלתי [קדושין פ"ב ע"א, רמב"ם ת"ת פ"ב ה"ד]. ולתכלית ההרחקה אסרו למי שאין לו אשה ללמוד תינוקות מפני אמותיהן של תינוקות הבאות לבית הספר, וכן לא תלמד אשה תנוקות מפני אבותיהן שבאין לבית ונמצאו באים לידי יחוד.
האזהרה רס"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת רס"ו, גזילה פ"א ה"י] הוזהרנו מלתלות מחשבותינו בהתאוות מה שקנאו אחינו ושלא נכסוף לו, כי זה כלו יביא לקחתו לנו. וזה לשון האזהרה שבא בזה הענין אמר יתעלה [דברים ה' י"ח] לא תתאוה בית רעך. ואין השני לאוין בענין אחד, אך הראשון והוא לא תחמוד מזהיר מלקנות מה שהוא ביד זולתנו, והלאו השני מזהיר אפילו מלהתאות ולחשוק בלבד. ולשון מכילתא [יתרו פ"ח] נאמר כאן לא תחמוד בית רעך ולהלן הוא אומר לא תתאוה בית רעך לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החומד בפני עצמו, ושם נאמר מניין שאם התאוה אדם סופו לחמוד וסופו לגזול ת"ל [מיכה ב' ב'] [ו]חמדו שדות וגזלו. ובאור זה כי כשיראה דבר שהוא טוב בעיניו ביד אחיו אם ישלח מחשבותיו אליו ויתאוהו עבר על לא תתאוה, כי אחר שתביאהו אהבת הדבר ההוא עד שיערים לקנותו ולא יסור מחלות פניו ומהכביד עליו למכרו או להחליפו עמו במה שהוא יותר טוב ממנו ויותר רב דמים ואם (ישלם) [יש לו] זה יהיה עובר על לא תחמוד גם כן, והוא כשיקנה הדבר שהיה לחברו והוא לא היה רוצה למכרו אבל הכביד עליו והערים עד שקנאו ממנו, ויהיה עובר על שני לאוין כמו שבארנו. ואם ימנע חברו מלמכור ומלקחת החליפין והוא לרוב אהבתו לדבר ההוא יקחהו ממנו בהכרח ובהתגברות מפני שנתישבה אהבת הדבר ההוא בנפשו, ויהיה עובר על לא תגזול גם כן. ובחון זה הענין במעשה אחאב ונבות. הנה נתבאר ההפרש שיש בין אמרו לא תתאוה ובין אמרו לא תחמוד, ע"כ. כונת אזהרה [זו] מבוארת שהוצרכה אזהרת התאוה בלב להזהר מן החמוד שמביא לידי גזל. ואזהרה התאוה מי שיקבלנה לא יצטרך לאזהרת החמוד. אמנם לא רבים יחכמו שיוכלו למשול ברוחם שלא להתאוות דבר לפיכך (לא) באה אזהרה שלא יחמוד שגם אם יתאוה בלבו לא יעשה תחבולה לקנות מה שביד חברו שאינו רוצה למכרו. ובאו אזהרות אלו להשלים הנפש ויש בהם גם כן תועלת הגוף והממון, כי המתאוה והחומר יחליש כחו ונפשו על התאוה והחמדה כדי למלאות תאותו, ואם לא יוכל להשיג תאותו אולי מרוב תאותו יחלה וימות. וכן המתאוה וחומד דבר למלאות תאותו ובזבזב כל ממונו כי החושק אין לו עינים, וכבר ידעת שאדון החכמים אמר על הרשע [משלי כ"א כ"ו] כל היום התאוה תאוה וצדיק יתן ולא יחשוך.
<h2>דף נז.</h2>
דבור שביעי. לא תנאף [שמות כ' י"ג, דברים ה' י"ז]. אחר אזהרת הרציחה הזהיר על הנאוף, שהוא סבת השחתת העולם. אמרו רבותינו [נ"ז ע"א] כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא לשון ערוה ועבודה זרה. וידוע הוא כי הנאוף יפיל חללים רבים. ובלעדי זה מבואר מה שבו מהשחתת הגוף באמרו [משלי ל"א ג'] אל תתן לנשים חליך והשחתת הנפש ג"כ לפי שהנמשך אחר תאות חמרו ימית שכלו. אמרו רבותינו [ספרי במדבר פיס' רנ"ח סוטה ג' ע"ב] ולא יראה בך ערות דבר [דברים כ"ג ט"ו] מלמד שהעריות מסלקות השכינה, ואמרו שאין לזאת העברה אריכות אף וזה מבואר. ובאה הקבלה האמתית שלא תנאף הוא אזהרה בנאוף אשת איש, וזה מבואר לכונת עשרת הדברים שמזהיר על הדברים העקריים והיותר מצויין. וכבר כתבנו שעשרת הדברים הם שרשי כל שאר המצות, ובכלל אזהרה זו כל המצות שבאו בענין עריות ושבאו ג"כ למעט התאוות החמריות.
דבור שני, לא יהיה לך אלקים אחרים וגו', לא תעשה לך פסל וגו', לא תשתחוה להם וגו', ועושה חסד לאלפים [שמות כ' ג'—ו'] וגו'. ידוע הוא כי בענין אמונת האלקות יש כתות חלוקות, כת אפיקורוס והוא מי שאומר שאין לעולם מנהיג. וכת אחרת מן הפלוסופים האומרים עזב ה' את הארץ, ר"ל שאין ה' משגיח בפרטים. ולמעין נצא מהערת אלו הכתות באה מצות אנכי ה' אלקיך, כי באמרו אנכי ה' אלקיך הורה שיש מצוי ראשון ממציא לכל הנמצאות [רמב"ן שמות כ' ב']. ובאמרו אשר הוצאתיך מארץ מצרים, הורה שהוא משגיח בפרטים. ויש כת אחרת תסכים עם שתי אלו הכתות, אבל תסכל ידיעת אמתת מציאותו והוא שתאמין בו איזה התגשמות. וכת אחרת תאמין השניות, והוא שאומרת שנותן הצורה איננו אותו שנותן החמר והם שני אלוקות, וכבר רמז מזה הר"ם בפי' המשנה בחולין [פ"א מ"א ומ"ב], ולהצילנו מאלו הדעות באה אלינו "מצות היחוד" אשר היודע והחוקר אמתת מציאות האלקות ויחודו כפי מה שיורה פסוק "שמע", כמו שבארנו במקומו [ספר מצוה המצוה השניה, וכה"ע שם] ידע יחודו ועשיתו הגמורה שאין מציאות כמציאותו. ויש כת אחרת תאמין בשם ית' אמונה אמתית אך תיחס קצת אדונות אל הגלגלים או אל השכלים הנפרדים על צד שהם אמצעים בינו לה' ית'. ועל דבר זה באה אזהרה זו, והוא אמרו, לא יהיה לך אלקי' אחרים על פני, שהכונה בו שלא לעלות במחשבה שיש שום מנהיג זולתי ה'. אמרו רבותינו במכילתא [הובא בסמ"ג ל"ת א'] על פני, שלא לשתף שם שמים ודבר אחר, והכונה בזה שלא להאמין באמצעיים. ובאור "על פני" כמו וימת הרן על פני תרח אביו [בראשית י"א כ"ח] שהיה נמצא אתו וראה אותו. והנה הטעם אחר שאני אלו[ה]יך ואני נמצא תמיד בכל מקום ואני רואה מה שתעשה אין ראוי שתשתתף עמי אלקי' אחרים, ע"כ. ויש מי [רש"י שם, ועי' רמב"ן] שבאר אזהרת לא יהיה לך על המקים פסל וראיתו ממה שאמר במכילתא [מכילתא יתרו פ"ו] לא תעשה לך פסל העשוי מניין ת"ל לא יהיה לך. ואפשר שאזהרת לא יהיה, כולל הכל ובכלל מקיים הפסל לע"ז הוא, שלא יעלה במחשבה שיש אלוק זולתי ה'.
האזהרה מ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת מ"ח, הל' ע"ז פ"י ה"א] הוזהרנו מלכרות ברית לכופרים [ולהשלים עמהם בעודם בכפירתם], ר"ל השבעה עממין. והוא אמרו ית' [דברים ז' ב'] לא תכרות להם ברית. כונת אזהרה זו מבוארת שלא נכרות ברית לעובדי עבודה זרה ונניחם כמו שהם עובדים, למען לא ישאר רושם עובדי עבודה זרה בינינו.
המצוה קצ"ה. לר"ם [סהמ"צ עשין קצ"ד, הל' גזילה פ"א] צונו להשיב גוף הגזלה אם היה גופה קיים, ולהוסיף החומש [אם נשבע] או לתת דמיה אם נשתנתה, והוא אמרו יתעלה [ויקרא ה' כ"ג] והשיב את הגזלה, וכבר בארו במסכת מכות [ט"ז ע"א] כי לאו דגזל לאו שנתק לעשה הוא, מאמרם רחמנא [דברים י"ט י"ג] אמר לא תגזול ונאמר והשיב את הגזלה אשר גזל, ע"כ. ענין מצוה זו מבואר, להיות הגזלה תכונה רעה בנפש והפסד הישוב. אמנם שהיא תכונה רעה בנפש כבר באר זה אדון החכמים באמרו [משלי כ"ח כ"ד] גוזל אביו ואמו וגו' חבר הוא לאיש משחית, וזה מצד שהיא תכונה רעה לא מצד הפסד אחר, שהרי הוא ראוי לירש בנכסיהם. וכבר ידעת מאמר רבותינו אמרם [ב"ק קי"ט ע"א] כל הגוזל את חברו שוה פרוטה כאלו נוטל נשמתו ממנו שנאמר [משלי א' י"ט] כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. להיות עקר חטא האדם כשהוא חוטא לנפשו במה שיקנה מן התכונות הרעות. וידוע הוא ברוב הטבעים שקשה [חולין פ"ט ע"א] גזל הנאכל. לפיכך אמרו רבותינו לחמלה על החוטא כדי שישוב [ב"ק צ"ד ע"ב] הגזלנים ומלוי ברבית אין מקבלין מהם והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו, אלא עוזרין אותו ומוחלין לו כדרך לקרב דרך ישרה אל השבים.
האזהרה רמ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת רמ"ה, גזילה פ"א ה"א] הוזהרנו מלגזול והוא לקיחת הדבר שאין לנו חוק בו בחזקה ובפרסום, והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ט י"ג] לא תגזול, כך פירשו המפרשים [ב"ק ע"ט ע"ב] לא תגזול כענין שנאמר [שמואל ב' כ"ג כ"א] ויגזול את החנית וזה הלאו נתק לעשה [מכות ט"ז ע"א] והוא אמרו [ויקרא ה' כ"ג] והשיב את הגזלה אשר גזל, ואפילו בטל העשה שבה אינו לוקה כי הוא לאו שנתן לתשלומין שאם שרף את הגזלה או (ו)השליכה לים יפרע את דמיה, ואם כפר [בה] ונשבע יוסיף חומש ויקריב אשם, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת ומאשר היא תכונה רעה בנפש המצות והאזהרות באו כלן להשלים נפשנו ולמנוע מה שיהיה סבת חסרונה לפיכך אסור לגזול אפילו גוי עע"ז, ואם גזלו יחזיר לו. ומה שאינו משלם כפל בגזלה כמו שמשלם בגנבה, כי הגזלה נראית לעין ואין הנגזל מתיאש ממנו אחר שיודע מי גזלו, אבל הגנב גונב בסתר ואין הבעלין יודעים לפיכך קנסוהו כמה שירצה לאבדו. אמנם קנסו הגזלן כשנשבע על גזלתו להוסיף חומש מפני שנשבע והוסיף על חטאתו פשע והניח בדעתו לגזלו לגמרי אבל לא קנסוהו בכפל כי הבעלים מאחר שהם יודעים מי גזלם אינם מתיאשים מן הגזלה.
<h2>דף נח.</h2>
האזהרה של"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת של"ב] הוזהרנו מלגלות ערות אחותו, והוא אמרו [ויקרא י"ח ט'] ערות אחותך בת אביך, והעובר על לאו זה במזיד חייב כרת ובשוגג יקריב חטאת קבועה.
<h2>דף נח:</h2>
האזהרה ש' לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש', סנהדרין פט"ז הי"ב] הוזהר השופט מלהכות החוטא הכאה חזקה ויאבדה. ובאור זה שכל מחוייב מלקות שתכלית מה שילקוהו ארבעים חסר אחת כפי מה שבא הכתוב [צ"ל בפירוש מכות כ"ב ע"א]. ולא ילקה אדם עד שישערו ההכאה כפי כח המוכה ושניו ומזגיו וסכנת גופו, ואם יסבול המלקות בכללו ילקה ואם לא יסבול לא ילקוהו, רק כפי שעור סבלו לא פחות מג' הכאות. ובאתנו האזהרה מלהוסיף להכותו אפילו הכאה אחת יתר על מה שאמרו השופטים שהוא יכול לסבלו. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ה ג'] ארבעים יכנו לא יוסיף. ולשון ספרי [דברים פיס' רפ"ו] אם הוסיף עובר בלא תעשה אין לי אלא שלא יוסיף על הארבעים, מניין על כל אומד ואומד שאמדוהו בית דין, ת"ל לא יוסיף להכותו על אלה. ובכלל אזהרה זו שלא להכות שום איש מישראל אם אחר שזה החוטא אנו מוזהרין שלא להכותו הכאה שעל כל אדם לא כל שכן. וכבר הזהירו ע"ה מלרמוז בהכאה ואעפ"י שלא יכה, אמרו [סנהדרין נ"ח ע"ב] כל המגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך [שמות ב' י"ג], ע"כ. וכונת אזהרה זו וכמו שבארו רבותינו בזה הענין הוא כפי מה שיורה יושר הדין והעיון האמתי, כי איננו מן הדין שכל רשע כשנרצה ליסרו נכנו עד ארבעים, כי יש חלושי הטבע שימותו בד' או ה' ההכאות, אבל תורתנו השלמה שיוכל מי שהוא חזק הטבע לסבלו, ולפי הכונה בארה הכונה שאומדין אותו כפי כח לקבל. ומה שלא הניחה התורה הכל לפי האמד, לפי שאפשר שיחטא בזה האמד שיראה בעיניו שיוכל לסבול יותר מארבעים, לפיכך בארה תורה הכאות למי שהיה חזק הטבע. ומעתה אין חטא לבד כאשר ילקוהו כפי אמד דעתם עד ארבעים, אחר שכן למדה התורה. וכמו שנודע באמד התורה ששום אדם לא יוכל לסבול יותר מארבעים כן נודע למבארי הקבלה שכל אדם יוכל לסבול שלשה. לפיכך אין אומדין בפחות משלשה. ומה שבארו באזהרה זו ג"כ שלא להכות שום אדם, זה מבואר בעצמו. ומה שאמר שאפילו בהרמת יד נקרא רשע, הוא לפי שהרשע הוא בזדון הלב והמחשבה הרעה ואחר שהרים יד, ודמה להכותו מורה על רשעו וזדון לבו.
<h2>דף ס:</h2>
לא תשתחוה להם [יתרו כ' פסוק ה'] כתב הר"ם בענין אזהרה זו בספר המצות [לא תעשה ה'] הוזהרנו מהשתחוות לע"ז ומבואר שאמרו "עבודה זרה" שארצה בה כל מה שיעבד מבלעדי האל, והוא אמרו לא תשתחוה להם ולא תעבדם [שמות שם, דברים ה' ט'] ואין הכונה לאסור ההשתחואה, לבדה יותר משאר העבודות, ואמנם הוא זכר פנים מאופני העבודה ר"ל ההשתחואה, וכן הוזהרנו מהקריב בה ומלהקטיר לה, ומי שעבר על זה והשתחוה או הקריב או נסך או הקטיר חייב סקילה. ולשון מכילתא [משפטים פרק י"ז] זובח לאלוקים יחרם ענש שמענו אזהרה מניין ת"ל לא תשתחוה להם ולא תעבדם זביחה בכלל היתה [ויצאת ללמד] מה זביחה מיוחדת שכיוצא בה עובדין לשמים וחייבין עליה בין שהוא עובדו בין שאינו עובדו, אף כל שכיוצא בו עובדין לה' חייב בין שהוא עובדן בין שאינו עובדן. וענין זה המאמר שאלה הארבעה מינין מן העבודה, והם ההשתחואה והזביחה והקטור והנסוך אשר בהם צוינו לעבוד את ה' ית'. שכל מי שיעבוד עבודה זרה באחת מהם חייב סקילה, ואפילו היה הנעבד ההוא אין דרכו שיעבד באחת מהם, וזו היא שיקראוה שלא כדרכה [סנהדרין ס' ע"ב] ר"ל שאעפ"י שנעבדה שלא כדרך עבודתה אחר שעבדה באחת מאלו חייב סקילה. ואם היה מזיד והוא בכרת, אם לא נודע או לא נענש, ואם היה שוגג יקריב קרבן. וכן אם קבל עליו באלוק לאיזה דבר שיקבל עליו הוא חייב. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין, ר"ל באסור עבודתה באלה הארבעה מינין ואפי' שלא כדרכה, והוא אמרו ית' [ויקרא י"ז ז'] ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, ולשון ספרא [תורת כהנים פרשת אחרי פרק ט' הלכה ח'] אין שעירים אלא שדים. ובגמ' פסחים [צריך לתקן זבחים ק"ו ע"א, וכן במסכת סנהדרין ס"א ע"א] נתבאר שזאת החוקה אמנם היא לשוחט לע"ז ואפילו לא היה דרכה בשחיטה, אמרו מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב ת"ל ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, אם אינו ענין לכדרכה דכתי' [דברים י"ב ל'] איכה יעבדו הגוים האלה את אלקיהם תנהו ענין לשלא כדרכה, ע"כ. ומפני שדבר ידוע הוא שעבודות אלו מורות קבלת אלקות ואדנות, לפיכך חייבין עליהם אפילו בע"ז שאין דרכה בכך, שאחר שעבדה באחד מד' עבודות קבלה עליו כאלוק' [גמרא סנהדרין ס"א ע"א, רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ג' הלכה ג'] וכן המקבל עליו איזה דבר שיהיה כאלוק חייב, ואפילו הגביה לבנה ואמר לה אלי אתה [משנה סנהדין שם ורמב"ם ה"ד] ואפילו חזר בו תוך כדי דבור כי עקר ע"ז הוא במחשבת הלב.
ולא תעבדם [שמות כ' ג'] זה לאו בפני עצמו, וזה לשון הר"ם הוזהרנו מלעבוד ע"ז ואפי' בזולת הד' מינין הקודמין, אבל בתנאי שיהיה זה כדרכה רצה לומר שיעבוד אותה במה שדרך הנעבד ההוא לעבדו, כגון שיפעור עצמו לפעור או יזרוק אבן למרקוליס והוא אמרו ית' באזהרה על זה ולא תעבדם [סהמ"צ לר"מ לא תעשה ו'] ולשון מכילתא [יתרו פ"ו] לא תשתחוה להם ולא תעבדם לחייב על העבודה בפני עצמה ועל ההשתחויה בפני עצמה. ולפיכך מי שזורק אבן לפעור או פער עצמו למרקוליס אינו חייב שאין זה עבודתו, מפני אמרו ית' [דברים י"ב ל'] איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה וגו'. והעובר על אזהרה זו במזיד חייב סקילה וכרת ובשוגג חייב קרבן, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת, כי אחר שעובדה כדרך עבודתה קבלה עליו כאלוק.
האזהרה י"ד ושם אלקים אחרים לא תזכירו [שמות כ"ג י"ג, רמב"ם ע"ז פ"ה ה"י, סנהדרין ס"ג ע"א] ענין אזהרה זו שלא לידור ושלא לישבע בשם עבודה זרה כאשר יחשוב בלבו קיום ואמתות לעבודה זרה, כי ענין השבועה הוא בדבר הקיים האמתי ויביאנו זה לידי אמונת עבודה זרה. ואפילו להזכיר שם עבודה זרה בלי שבועה אסור [סנהדרין ורמב"ם שם, ה"י והי"א], כגון שיאמר לו שמור לי בצד עבודה זרה פלונית, וכל זה שלא יחשב בה כלל ולא יעלנה על שפתיו. וכן אסור להשביע הגוי ביראתו לכונה זו בעצמה.
<h2>דף סג.</h2>
המצוה ט"ו לישבע בשמו [סהמ"צ לר"מ עשה ז'] שנאמר ובשמו תשבע [דברים י' כ'] כבר בארנו כונת מצוה זו והשלמות הנמצא בה, וזה לשון הר"ם בספר המצות צונו לישבע בשמו יתעלה כשנצטרך לאמת ענין אחד או להרחיקו, כי בזה יש לו יתעלה כבוד ויקר וגדולה, והוא אמרו יתעלה ובשמו תשבע. ובבאור [אמרו] [שבועות ל"ה ע"ב] אמרה תורה השבע בשמו ואמרה תורה אל תשבע. ר"ל כמו שבועה שאין צריך אליה הזהיר ממנה והיא מצות לא תעשה, כן השבועה בעת הצורך מצוה בה והיא מצות עשה [רמב"ם שבועות פי"א ה"א], ולזה לא תותר השבועה באחד מן הנבראים כמו מלאכים והכוכבים, אלא על צד חסרון המצורף כמו שישבע בשמש, והוא ר"ל אדון השמש ועל זה הצד תשבע אומתנו בשם משה רבנו מה נכבד שמו, והנשבע נשבע באדון משה או במי ששלח משה [נדרים י' ע"א] וכל עת שלא יכוין הנשבע זה ונשבע באחד מן הנבראים להאמינו שיש באותו הדבר אמתת עצם, כשישבע בו כבר עבר ושתף דבר אחר עם שם שמים, אשר בא הפירוש המקובל [סוכה מ"ה ע"ב סנהדרין ס"ג ע"א, רמב"ם שבועות שם ה"ב] כל המשתף שם שמים עם דבר אחר נעקר מן העולם. ולזה הענין כיון הנה הכתוב ובשמו תשבע, ר"ל שאליו בלבד האמין האמת אשר ראוי לאדם שישבע בו ע"כ. ומפני שהנשבע בה' יתעלה ראוי שיכוין לבו לישבע באמת, אמרו רבותינו [במ"ר כ"ב א' תנחומא ויקרא ז' מטות א'] את ה' אלוקיך תירא אם יש בך כל המדות הללו אז בשמו תשבע, לפי שהיראה וההכנעה והעבודה יביאוהו שלא ישבע לשקר, ומפני שהזריז טוב בכל ענין ואפילו בדברים שנתבארה הזהרתם אמרו רבותינו [נדרים ח' ע"א תמורה ג' ע"ב] שנשבעין לקיים את המצוה. והביא ראיה ממאמר דוד [תהלים קי"ט ק"ו] נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, ויש מי שבאר זה מאמרו ובשמו תשבע, ויש מן החכמים [תמורה שם] שבאר שנשבעין לקיים את המצוה היה נכלל במצות ובו תדבק. והכל כונה אחת, ויש מן הגדולים [השגת הרמב"ן בסהמ"צ שם, וזו דעת רס"ג] שכתב שאין זו מצות עשה אלא לאו הבא מכלל עשה, ר"ל ובשמו תשבע ולא באחד מן המשרתים להודיענו שיש אסור עשה לנשבע באחד מן המשרתים.
האזהרה קצ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת קצ"ה, הל' ממרים פ"ז ה"א] הוזהרנו [להרבות] במאכל ובמשתה בימי הנערות ולפי התנאים הנזכרים בבן סורר ומורה [חסר כאן, והוא אמרו לא תאכלו על הדם (ויקרא י"ט כ"ו) ובאור זה] שבן סורר ומורה ממחוייבי מיתת בית דין וחייבתו התורה סקילה [דברים כ"א כ"א]. וכבר בארנו בהקדמות זה הספר [כלל י"ד] שכל מה שחייב בו הכתוב כרת או מיתת בית דין הוא מצות לא תעשה זולתי הפסח והמילה כמו שבארנו. ואחר שנדון זה הזולל והסובא לפי התנאים הנזכרים בתורה בסקילה, ידענו שזה מעשה מוזהר ממנו בהכרח, ונתבאר הענש. ונשאר עלינו שנחקור על האזהרה לפי עיקרנו לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר. ולשון גמרא סנהדרין אזהרה לבן סורר ומורה מניין ת"ל לא תאכלו על הדם. ר"ל לא תאכלו אכילה שתבוא לשפיכות דמים והיא אכילת הזולל והסובא שחייב עליו הכתוב מיתה, וכשיאכל האכילה הרעה לפי הדברים ההם בלתי טובים כבר עבר לאו, ואעפ"י שזה הלאו לאו שבכללות כמו שבארנו בעקר תשיעי זה אינו רחוק בה כשיהיה הענש מפורש לא אשגיח באזהרה אם תהיה מן הדין או מלאו שבכללות, וכבר בארנו זה פעמים רבות וקדמו ממנו משלים, ע"כ. וכבר בארו רבותינו כונת ענש בן סורר ומורה באמרם [ע"ב ע"א] ירדה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה סופו מלסטם את הבריות מוטב ימות זכאי ולא ימות חייב. שאלני אחד מן החכמים מחכמי העיון אחר שמיתת בן סורר ומורה על שם סופו נאמר לסוף מלסטם את הבריות, איך החמירו במיתתו יותר ממלסטם את הבריות. והשיבותי לו כי במשנה אמר נדון על שם סופו ואפשר שיביאהו זה לעברה שבמיתתו בסקילה. ובארו בתלמוד הדבר הקרוב בבן סורר ומורה כשמבקש למודו והוא שמלסטם את הבריות. ואחד מן החכמים אמר כי קרוב הוא לעבור עברה שמיתתה בסקילה והוא כאשר איננו שומע לקול אביו ולקול אמו שיקללם או יכם, ובכלל מלסטם את הבריות הוא אביו ואמו. עם הכונה גם כן שהסקילה באה לירא, שכבר ידעת מה שבבן סורר ומורה מן ההשחתה לגוף ולנפש. והתנאים שבאו בענין בן סורר ומורה לפי הקבלה האמתית כלם יורו על שלמות תורתנו. אמנם אינו נעשה בן סורר ומורה עד שירצו אביו ואמו [סנהדרין ע"א ע"א, רמב"ם ה"י], כי אחר שהסכימו האב והבן להמיתו כבר הכירו בו וידעו שאין רפאות למחלתו. אמנם אמרם שאם היה אחד מהם גדם או סומא או חגר אינו נעשה בן סורר ומורה כפי מה שבארו מן הכתובים מבארי הקבלה [שם ושם], אפשר שהכונה בו כי חסרי האברים הם חסרי השכל וברוב ימצאו שהם אכזרים. וענין בן סורר ומורה תלוי ברצון האב והאם. ומה שבאה הקבלה האמתית [סנהדרין ע' ע"א, ע"א ע"א, רמב"ם ה"ב] שאינו חייב עד שיגנוב משל אביו ויקנה בשר ויין בזול ויאכל וישתה בחבורת הרקים והפחותים חוץ מרשות אביו ויאכל הבשר המבושל ואינו מבושל כדרך הזולל, והיין מזוג ואינו מזוג כדרך הגרגרנים, ויאכל בשר בבת אחת משקל חמשים דינר וחצי לוג יין בבת אחת, שכל זה מורה על תכונה רעה וההמשכות בה כאשר הוא הולך חוץ מרשות אביו ואוכל עם הפוחזים אכילה מכוערת כזאת. אמנם כשאוכל ברשות אביו בידוע שלא ימשך בזה, וכשגונב בשל אחרים אין בידו להמשך בזה. אכל סעודה זה בסעודת מצוה כגון תנחומי אבלים וכיוצא בזה אינו נעשה בן סורר ומורה, הכונה בו כי אחר שהיא סעודת מצוה אפשר שענין חבת המצוה הביאו לזה ולא ימשך בענין אחר. אכל אכילה זו אסורה, כגון נבלות וטרפות שקצים ורמשים, או שאכל בתענית צבור פטור. אפשר שהכונה בו שאולי תאות אכילת האסור או אכילה ביום התענית הביאו לזה, עם הכונה בו, שענין האסורין לא ימשך בו ליראתו מענש התורה ובשתו מבני אדם מה שאין כן באכילה המותרת. ואם אכל כל מאכל ולא אכל בשר בהמה ואפילו אכל בשר עוף פטור [סנהדרין שם, רמב"ם ה"ג]. כי בשר הבהמה הוא הבשר היותר ערב והיותר רגיל לאכול וימשך בו, מה שאין כן בבשר העוף ובשאר המאכלים. ולזאת הכונה בעצמה אם שתה כל משקה ולא שתה יין פטור שזה דבר לא ימשך בו ודבר זה היה מקרה. ומה שבאה הקבלה האמתית [שם ס"ח ע"ב, רמב"ם ה"ה] שאינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד ויביא שתי שערות עד שיקיף את כל הגיד, ואחר שהקיף כל הגיד הרי הוא ברשות עצמו, ואינו נסקל. הכונה שאינו נעשה בן סורר ומורה על זה הזמן שהוא קטן לפי שאינו בישוב דעת, אמנם כאשר הוא עושה זה בעת שנעשה גדול אז יורה שהוא נמשך בענין ההוא לרוע תכונתו, עם עשותו זה כשהוא ברשות אביו ואמו ואינו ירא מהם. אמנם כשהוא גדול שהקיף השער הרי הוא ברשות עצמו, ואין יראת אביו ואמו על פניו, ונמשך בזה אחר ילדותו ואולי גם אביו ואמו פשעו בו שלא יסרוהו בהיותו ברשותם. ומה שבאה הקבלה האמתית [שם ע' ע"א, רמב"ם הי"א] שהבת (אינו) [אינה] נדונת בדין בן סורר ומורה, מפני שאין דרכה להמשך באכילה ושתיה כאיש. סוף דבר כל ענין בן סורר ומורה בא להזהיר הנער מן הזוללות אחר התאוות בעת שיוכלו אביו ואמו ליסרו ולירא אותו מן הענש הגדול הזה. ולכונה זו היה צריך הכרזה [פ"ט ע"א, רמב"ם הי"ג וע"ש פ"ג ה"ח] שהיו שולחין וכותבין בכל ישראל בבית דין פלוני סקלנו פלוני מפני שהיה בן סורר ומורה למען ישמעו הנערים ויראו.
<h2>דף סג:</h2>
האזהרה ט"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת ט"ו, ע"ז פ"ה ה"א] הוזהרנו מלקרא לעבודה זרה, ר"ל שנקרא בני אדם לעבודתה ונזרזם על זה. ואעפ"י שהקורא ההוא לא יעבוד ולא עשה מעשה מן המעשים בלתי הקריאה אליה, וזה יקרא אם קרא ההמון "מדיח". והוא אמרו ית' [דברים י"ג י"ד] יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו וגו'. אם קרא אחד מבני אדם יקרא מסית, והוא אמרו ית' [שם שם ז'] כי יסיתך אחיך בן אמך. ודבורנו בזאת המצוה אמנם הוא במדיח, והאזהרה שבאה בזה הוא אמרו ית' [שמות כ"ג י"ג] לא ישמע על פיך. ובגמרא סנהדרין [ס"ג ע"ב] לא ישמע על פיך אזהרה למסית ומדיח מסית בהדיא כתוב ביה וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות [שם שם י"ג] אלא אזהרה למדיח מנין. וכן אמרו במכילתא [מכדרשב"י שמות שם] דר' ישמעאל לא ישמע על פיך אזהרה למדיח, והעובר על אזהרה זו חייב סקילה. ולשון סנהדרין [נ"ג ע"א] מדיחי עיר הנדחת בסקילה, ע"כ. וכונת אזהרת זו מבוארת, כי המדיח ממית רבים וענשו גדול. ואף על פי שהוא אינו עושה מעשה גם לא ידיח ולא יסית אחרים, אם לא תהיה אמונתו רעה.
האזהרה י"ז הוזהר המוסת מלאהוב המסית ולהכנע למאמרו [ספרי דברים פיס' פ"ט, רמב"ם ע"ז פ"ה ה"ד, סהמ"צ י"ז] והוא אמרו ית' [דברים י"ג ט'] לא תאבה לו ולא תשמע אליו. ולשון ספרי מכלל שנאמר [ויקרא י"ט י"ח] ואהבת לרעך כמוך יכול אתה אוהב לזה ת"ל לא תאבה לו.
האזהרה י"ח הוזהר המוסת מלהקל בנטירה למסית אבל יתחייב שיטור לו על כל פנים. [לשון הר"מ סהמ"צ ל"ת י"ח] ואם יקל ולא יטור לו עובר על מצות לא תעשה. והוא אמרו [דברים י"ג ט'] ולא תשמע אליו. ובא הפי' [ספרי דברים פיס' פ"ט, רמב"ם ע"ז פ"ה ה"ד] מכלל שנאמר עזוב תעזוב עמו [שמות כ"ג ה', ועי' פסחים קי"ג ע"ב] יכול אתה עוזב לזה, ת"ל ולא תשמע אליו, ע"כ. וזה שלא הוצרכה אזהרה במה שיורה פשט הכתוב שלא ישמע לדבריו לעבוד עבודה זרה, שכבר באו אזהרות רבות שלא לעבוד עבודה זרה. אמנם באו האזהרות שלא לאהוב אותו, ויקום ויטור שנאתו אליו מפני שבקש לגרשו מהסתפח בנחלת ה'. ואלה המצות כשבאו בתורתנו היו לקבץ החברה בין בני אדם ולהיות אהבה ביניהם. והוזהר המוסת שלא להתנהג במדות אלו עם המסית, כי השנאה במקום הזה טובה מן האהבה.
האזהרה י"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת י"ט] הוזהר המוסת מלהציל המסית כשיראנו בענין המיתה והאבוד. והוא אמרו [דברים י"ג ט'] ולא תחוס עיניך עליו. ובא הפירוש [ספרי דברים פיס' פ"ט ורמב"ם ע"ז פ"ה ה"ד] מכלל שנאמר [ויקרא י"ט ט"ו] ולא תעמוד על דם רעך יכול אי אתה עומד על דמו של זה, ת"ל לא תחוס עיניך עליו.
האזהרה כ' לר"ם [סהמ"צ ל"ת כ', ע"ז פ"ה ה"ד] הוזהר המוסת מלטעון בעבור המסית ואפילו ידע לו זכות אין ראוי לו לזכרו ולא ילמד עליו זכות כלל. והוא אמרו ית' [דברים י"ג ט'] ולא תחמול. ובא הפירוש [ספרי דברים פיס' פ"ט] לא תחמול לא תלמד עליו זכות.
האזהרה כ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת כ"א, רמב"ם ע"ז פ"ה ה"ד, ע"פ ספרי דברים פיס' פ"ט] הוזהר המוסת מלשתוק בחובה שידעה למסית ממה שיוצא עליו עונש בעבורה. והוא אמרו [דברים י"ג ט'] ולא תכסה אם אתה יודע לו חובה אי אתה רשאי לשתוק, ע"כ. וכונות אזהרות אלו מבוארות להעיר השנאה במי שירצה לאבד נפשנו.
<h2>דף סד.</h2>
האזהרה ז' ומזרעך לא תתן להעביר למולך [סהמ"צ לר"מ ל"ת ז' רמב"ם ע"ז פ"ו] ונאמר [ויקרא י"ח כ"א] לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. ענין העברת המולך היתה עבודה ידועה, שהיו מדליקין אש גדולה ולוקח מקצת זרעו ומוסרו לכומרים עובדי האש, ואותן הכומרי' נותנין הבן לאביו לאחר שנמסר בידם להעבירו באש ברשותם, ואבי הבן מעביר בנו באש ברשות הכומרים ומעבירו ברגלו מצד אחד לצד אחד בתוך השלהבת, ואינו שורפו אלא מעבירו לבד [כ"ה גם בסהמ"צ שם, וכ"ה ברמב"ם פ"ו ה"ג ופיהמ"ש פ"ז מסנהדרין]. ובאסור העברה עונש גדול והוא כרת בלא עדים וסקילה בעדים והתראה [רמב"ם שם]. והעונש הגדול הזה לשתי סבות. האחת שזה היה אחד ממיני עבודה זרה. והשנית מפני שזה היה מורגל להם לאהבת ב(י)ניהם למה שיטעום הכומרים מאשר רוב החולאים הם בסבת חום, והיו מטעים אותם שהמעביר בנו ובתו באש לכונת המולך ישמרהו מקטב מרירי ולחומי רשף. כתב הר"ם פ' מ"ז משלישי [מו"נ פל"ז], די שרושם הפעולה ההיא נשאר עד היום לפרסמו בעולם, הלא תראה המילדות יקחו הנערים בחתול וישימו עשון בלתי טוב הריח על האש ויניעו הנער ההוא על העשון שעל האש. וזה מין ההעברה באש בלא ספק, ואין מותר לעשותו. והסתכל רוע ערמת נותן זה הדעת, איך השאירו וקיימו בזה הדמיון עד שעמדה כנגדו התורה אלפים מן השנים ולא נמחה זכרו ועמד רשומו ע"כ. וכן נמצא היום נהוג בקצת האומות שבתקופת תמוז עושין אש גדולה ומדלגים עליה, וזה ודאי הוא מענין העבודה ההיא. וגם אנחנו ראינו בזמננו היו נוהגות הנשים להבעיר אש בליל הכסא [ביום חגא שלהם] ולהעביר שם הנערים. וכל אלו האמונות הרעות יבטלו בדעות תורתנו הקדושה תעביר רוח טומאה מן הארץ. ובאה הקבלה האמתית [ס"ד ע"ב, רמב"ם שם ה"ד כה"ע] שאינו חייב אלא על יוצאי יריכו כגון בניו ובני ביתו אבל על אביו ושאר קרוביו פטור, וכן אם העביר עצמו פטור. וכן אינו חייב עד שימסור מקצת זרעו ויניח מקצתו, ואינו חייב עד שימסור למולך ויעביר ברגליו דרך העברה מסר ולא העביר העביר ולא מסר, או שמסר והעביר ברגליו שלא כדרך העברה פטור. הכונה אצלי בזה שאינו חייב אלא על יוצאי יריכו לכונה שכתבנו, שאחת מן הסבות שבא עונש גדול בהעברת המולך היה מפני רוב ההרגל בו, ולא היה ההרגל כי אם בבניו ובני ביתו הקטנים. ולכונה זו בעצמה אינו חייב אלא כשהעביר ומוסר כדרך שהיתה העבודה. אמנם אמרם עד שימסור מקצת זרעו ויניח מקצתו נקבל זה כשאר דברי הקבלה שהכל מקובל מסיני, ואולי יש לו טעם לא נתברר אצלנו. ואפשר שהכונה בזה שהוא היה מוסר זרעו לכומרים האלו, ואין בטבע האדם למסור כל זרעו ביד אחר, או אולי לא היתה עבודתם אלא במקצת הזרע כמו שבארנו.
<h2>דף סה.</h2>
האזהרה ח' אל תפנו אל האובות לר"ם [סהמ"צ ל"ת ח', הל' ע"ז פ"ו ה"א] הוזהרנו מלעשות האוב והוא שיתעשן בקטרת ידועה ויעשה מעשים מיוחדים, וידמה לו שישמע קול דברים מתחת שיחיו יענהו על מה שישאל עליו וזה מין ממיניו. והוא אמרו ית' [ויקרא י"ט ל"א] אל תפנו אל האובות ולא הידעונים. ולשון ספרא [תו"כ קדושים פ"ז ה"י] אוב זה פיתום המדבר משיחיו.
האזהרה ט' ואל הידעונים [סהמ"צ לר"מ ל"ת ט' וכל הלשון משם. רמב"ם הלכות ע"ז פ"ח] הוזהרנו מלעשות הידעוני והוא גם כן ממיני עבודה זרה, וזה שיקח אדם עצם עוף ששמו ידוע וישימהו בפיו ויקטור קטורת ידועה ויתפלל תפלות ידועות ויעשה מעשים עד שיגיעהו ענין דומה לענין הנכפה ותאחזהו תרדמה וידבר בעתידות [רמב"ם הלכה ב'] אמרו ידעוני מניח עצם חיה [צ"ל ידוע] בפיו והוא מדבר מאליו. ובאה האזהרה בזה הלשון אל תפנו אל האובות ואל הידעונים [ויקרא כ' כ"ז, ויש כאן חסרון] ולא תחשוב שזה לאו שבכללות, שכבר פרט הכתוב כשזכר העונש ואמר אוב וידעוני, וחייב כל אחד מהם סקילה או כרת במזיד. והוא אמרו ית' ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני, ענש שמענו אזהרה מניין ת"ל אל תפנו ע"כ. ומפני שרוב אוב או ידעוני הוא הנמשך אחר הדמיון הכוזב העומד כנגד הדעות האמתיות וסותר דרכי התורה האלקית וכל ענין שכלי, היה עונש שניהם גדול כעונש עע"ז, שאלו הענינים הדמיוניים ימשך האדם אחריהם וימנע מדרכי האמת. ואמרו רבותי' בעל אוב המקטר לשד. וכן אחד מעניני האוב שלוקח גלגלת א' ומקטיר לה ומנחש בה עד שישמע קול יוצא מתחת שיחיו שפל עד מאד [רמב"ם שם]. ויש בזה הענין מינים והכל ענין אחד שמשימין דמיונם בדבר ההוא כאלו ישמע קול להשיב על שאלתם. וממה שבארו רבותינו בענין זה מורה שהוא ענין דמיוני, אמרו המעלה רואה ואינו שומע והשואל שומע ואינו רואה. ידוע הוא שהמעלה לא ישים דמיונו אלא להעלותו והשואל ישים דמיונו לשמוע. ובאה הקבלה האמתית שאין חייב אלא המעלה מפני שהוא עושה המעשה ההוא.
האזהרה ל"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת ל"א, הל' ע"ז פי"א ה"ז] הוזהרנו מלקסום, ר"ל שנניח כח המשער במין מן התנועה כי אלו בעלי הכחות כלן אשר יגידו במה שיקרה קודם היותו, אמנם יגיע להם זה בהיות הכח המשער מהם חזק ויפול על האמת והיושר ברוב, ולזה ישערו במה שיהיה. ויש להם יתרון בזה כיתרון כל איש מבני אדם קצתם על עצתם בכל כח מכחות הנפש. ואי אפשר לאלו בעלי הכחות המשערים בלתי מעשה אחר שיעשוהו יניעו בו כחם ויעזרו פעולתו מהם, מי שיכה בעץ על הארץ הכאות תכופות ויצעק צעקות זרות ויפנה מחשבתו ויביט ארצה זמן ארוך עד יקרה לו דמיון עניני ההכפאה, ואז יגיד מה שיהיה וכבר ראיתי זה פעם אחת במערב. ומהם מי שישליך אבנים דקים כחול במסע של עור ויצייר בהם צורות ויארך עיונו בהם, ואחר יגיד, וזה מפורסם בכל מקום שעברתי בו. ומהם מי שישליך חגורה עור ארוכה בארץ ויעיין בה ויגוד. והכונה בזה כלו הנעת הכח ההוה בו, כי הם כשיצדקו להם קצת ההגדות יחשבו שאלה המעשים מורים על מה שיהיה, והביאם הענין הזה הטעות עד שיחשבו קצת שהפעולות ההם, הם סבות היות מה שיהיה, כמו שיחשבו בעלי משפטים הכוכבים, כי משפטי הכוכבים אמנם הם מזה המין. ר"ל שהם מין מהנעת הכח, ולזה לא ישתוו השני אנשים באמתת ההגדה ואף על פי שישתוו בידיעה במשפטים, והעושה אי זה מעשה שיהיה מאלה המעשים וזולתם ממה שינהג מנהגם יקרא "קוסם" אמר ה' ית' [דברים י"ח י"ח] לא ימצא בך קוסם קסמים וגו' ולשון ספרי [דברים פיס' קע"א] אי זהו קוסם זה האוחז במקלו ואומר אם אלך אם לא אלך. ועל זה הדמיון מן הענין המפורסם בזמן הזה אמר הנביא [הושע ד' י"ב] עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. והעובר על זה המעשה יתחייב מלקות. ר"ל אשר יקסום ויגוד במעשה שיעשהו לא אשר ישאל הקוסם, אבל שאלת הקוסם מגונה מאד, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת במה שבאר הר"ם, וגם כי בהמשך אחר אלו הדברים הדמיוניים יקרה מהם בטול הדעות האמתיות. וביחוד יש בזה בטול מעלת הנבואה ואמתתה. וזה מבואר באמרו [דברים י"ח י"ג—י"ד] תמים תהיה עם וגו' כי הגוים האלה אל מעוננים וגו' ואתה לא כן וגו' נביא מקרבך וגו' אליו תשמעון. ובכלל אזהרה זו פעולות המבהילים בשרי עין ושרי בהן וכיוצא בהן.
האזהרה ל"ו הוזהרנו [סהמ"צ ל"ת ל"ו, ע"ז פי"א הי"ד] מלשאול באוב, והוא אמרו [דברים י"ח י'—י"א] ולא ימצא בך וגו'. ושואל אוב וגו'.
האזהרה ל"ז הוזהרנו [סהמ"צ לר"מ ל"ת ל"ז, ע"ז פי"א הי"ד] מלשאול בידעוני. והוא אמרו [דברים י"ח י'] ולא ימצא בך וגו' ושואל אוב וידעוני. השאלה באוב וידעוני באזהרה מאשר הוא מאמין בדברים בטלים, אבל אחד שאיננו פועל דבר ולא עושה שום מעשה, איננו נענש גדול. כמו בעל אוב וידעוני עצמו.
האזהרה ל"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת ל"ה, ע"ז פי"א ה"י] הוזהרנו על הלחישה, והוא שנאמר מאמרים שהם מועילים לכך ומזיקין לכך, והוא אמרו ית' [דברים י"ח י'—י"א] לא ימצא בך מעביר וגו' וחובר חבר. ולשון ספרי [דברים פיס' קע"א] אחד החובר את הנחש ואחד החובר את העקרב. ר"ל אשר יאמר מאמרים ולא ישבו לפי מחשבתו. או יאמר על מקום נשיכתן כדי שינוח הכאב, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת לפי שאלו הדברים אין בהם ממש, ולפי שאין בזה הענין שום סרך עבודה זרה אינו בענש גדול. ומפני זה התירו [סנהדרין ק"א ע"א, רמב"ם שם הי"א] למי שנשכו עקרב או נחש ללחוש על המכה ואפילו בשבת כדי לישבו שלא תטרף דעתו עליו. ואף על פי שיש בזה אסור התירוהו כדרך שהתירו שאר האסורין לחולה [עי' שבת קכ"ט ע"א] ובכלל אזהרה זו הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה [סנהדרין שם רמב"ם הי"ב] וכן הקורא על התינוק שלא יבעת או המניח ספר תורה, או תפלין על הקטן בשביל שישן [ירוש' שבת פ"ו ה"ב רמב"ם שם] לא די שהוא בכלל החברים והמנחשים אלא שהוא בכלל הכופרים בתורה שהן עושין ד"ת רפאות הגוף, ואינה אלא רפאות נפשות שנאמר [משלי ג' כ"ב] ויהיו חיים לנפשך, ע"כ [לשון הרמב"ם שם] אמנם מותר לקרות פסוקים או מזמור כדי שיגן עליו זכות הקריאה אחר שאין עושה זה לרפואה. ואולי יתעורר בכונתם לידבק בשם ית'. ולא יבהלו דמיונתיו הכוזבים כי הדבק בשם ית' וינצל מכל פגע רע, כמו שמבואר בשיר של פגעים [מזמור יושב בסתר תהלים צ"א ע"פ שבועות ט"ו ע"א] ולכונה זו תקנו לומר פרשה של קריאת שמע על מטתו, למען יתעורר ביחוד השם וידבק בו, כמו שאמרו [ברכות ה' ע"ב] כל הקורא קריאת שמע על מטתו מזיקין בדלין הימנו. ושיר של פגעים כלו בא לבאר ענין ההשגחה כמי שהוא חושק בשם. ויודעו כאומרו [תהילים שם י"ד] כי בי חשק ואפלטהו ואשגבהו כי ידע שמי.
<h2>דף סה:</h2>
האזהרה רי"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת רי"ט, שכירות פי"ג ה"ב] הוזהרנו מלמנוע הבהמה מלאכול מן הדבר שהיא עובדת בו בעת עשותה, כמו אם תדוש או תשא תבן על גבה שלא נמנע אותה לאכול ממנו. והוא אמרו ית' [דברים כ"ה ד'] לא תחסום שור בדישו. ונתבאר שאחד השור ואחד כל בהמה לחסימה אלא שדבר הכתוב בהוה [ב"ק נ"ד ע"ב]. ואין הפרש בין הדישה ובין מלאכות אחרות שלא נמנענה מלאכול בשעת המלאכה מן הדבר שתטרח בו, והמונעה לוקה ואפילו חסמה בקול, ע"כ. כונת אזהרה זו כדי להתנהג במדת חסידות, וכבר ידעת מה שאמרו [שבת קכ"ח ע"ב וש"נ] צער בעלי חיים מדאורייתא שהוא לכונה זו. ולזאת הכונה ישראל הדש בפרתו של גוי עובר משום לא תחסום וגו' [ב"מ צ' ע"א], ובאה הקבלה האמתית שכן הדין בכל מיני בהמה חיה ועוף, אלא שדבר הכתוב בהווה. ואינו חייב אלא בגדולי קרקע שהוא מאכל הבהמות. היה הדבר שהוא עושה בו רע לבני מעיה או שהיתה חולה ואם היתה אוכלת מתרזת מותר לחסמה שהחסימה בזה מדת רחמים למנוע הזקה, ומה שבאה הקבלה האמתית [ב"מ פ"ח ע"ב] שהחוסם את הפועל פטור, הכונה אצלו בזה שאדם שיש בו דעת יתישב בדעתו ולא יצטער, עם הכונה בו שאין דרך הפועל להתאות האכילה בעת המלאכה וגם אין דרך לחסום הפועל כמו שחוסמין הבהמות.
האזהרה ל"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת ל"ח, ע"ז פי"א הי"ג, פהמ"ש שם פ"ז ה"ז וה"ח] הוזהרנו מלדעת דבר מן המתים כמו שיחשבו שהם מתים באמת ואם הם נזונים מרגישים כי מי שיעשה כך וילבש כך יבא אליו המת בחלום ויגיד לו מה שישאל עליו, והוא אמרו ית' [דברים י"ח י'—י"א] ולא ימצא בך וגו' ודורש אל המתים. ובגמרא סנהדרין דורש אל המתים זה המרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. והעובר על האזהרה חייב מלקות, ע"כ. וענין דרישת המתים כדרך שמבואר בהלכה שהולך ולן בבית הקברות, ויש שעושה מעשים והוא שילבש מלבוש ידוע ויאמר דברים ויקטיר קטרת ידועה ויישן לבדו כדי שיבא אליו מת פלוני ויספר לו בחלום [רמב"ם שם]. וכל אלו הענינים הם ענינים דמיוניים שמחלישים השכל וממתים אותו. ומה שנמצא בדברי רבותינו [ברכות י"ח ע"ב] בחסיד אחד שהלך ולן בבית הקברות ושמע שרוחות מספרות זו את זו ושמואל הלך בחצר מות לשאול מאביו על מעות של יתומים. וכן הא דאמרינן אתחזי לך מכי איתחזי ליה, אלו לא היו מרעיבין עצמם ולא היו עושין מעשה אלא לאמת ולחזק דמיונם היו עושים זה, ויראה לי שמכל מקום הוא דעת בטל. כתב הר"ם [רמב"ם הל' ע"ז שם הט"ז] אחר שבאר האזהרות הכתובות למעלה, והדברים האלו כלן דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שיטעו אחריהם, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בדברים אלו, ולא להעלות על לב שיש בהם תועלת. שנאמר [במדבר כ"ג כ"ג] כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר [דברים י"ח י"ד] כי הגוים האלה וגו' אל מעוננים וגו' ואתה לא כן וגו'. כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהם ומחשב בלבו שהם אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרם, אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתם שלמה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות גמורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינן דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו דברי האמת בגללן, מפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים [שם י"ג] תמים תהיה עם ה' אלקיך, ע"כ. לשון ספרי [דברים פיס' קע"ג] תמים תהיה עם ה' אלקיך כשאתה תם בחלקך עם ה' אלקיך. וכן בדוד אומר [תהלים כ"ו י"א] ואני בתמי אלך פדני וחנני. ואני בתמי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם [שם מ"א י"ג], תמים תהיה וגומ' אם עשית כל האמור בענין הרי אתה תמים עם ה' אלקיך.
האזהרה ל"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת ל"ב, הל' ע"ז פי"א ה"ט] הוזהרנו מעשות שום מעשה על פי הבחירות הכוכביות והוא (שנאמר) [שיאמר] זה היום טוב למעשה פלוני ונכון עשותו או זה היום רע בו המעשה הפלוני ונתרחק מלעשותו. והוא אמרו ית' [דברים י"ח י'] לא ימצא בך מעונן, וכבר נכפלה האזהרה על זה ואומר לא תעוננו. [ויקרא י"ט כ"ו] ולשון ספרא [תו"כ קדושים פ"ו ה"ב, סנהדרין ס"ב ע"ב] לא תעוננו אלו נותני העתים. כי הוא נגזר מעונה, ר"ל לא יהיה בך מעתת שיאמר העת הפלוני טוב והעת הפלוני רע, והעובר על זה חייב מלקות. ר"ל אשר יגיד העתים לא אשר ישאל עליהם, אבל השאלה על זה גם כן אסורה מצורף אל היותו ענין אין אמת בו. ומי שכיון מעשהו אל עת ידוע בענין הכוכבים כדי שיצליח בעסק ההוא גם כן חייב מלקות להיותו עושה מעשה. ובכלל אזהרה זו גם כן אסור מעשה אוחזי העינים. ולשון חכמים מעונן זה האוחז את העינים, והוא מין גדול מן התחבולות מצורף אליו קלות תנועת הידים עד שיתדמו לאדם ענינים אין אמת בהם, כמו שנראה אותן עושין מלקיחת חבל ושומו בכנף לבושו לפני בני אדם אחר כך יוציאהו נחש, ויזרוק טבעת באויר ואחר כך יוציאנה מפי האיש אשר לפניו, וכיוצא בזה המעשה אוחזי העינים המפורסמות אצל ההמון, כל מעשה מהם אסור ועושהו יקרא אוחז את העינים. והוא מין מן הכשוף, ולזה יתחייב מלקות. והוא עם זה גונב דעת הבריות, וההפסד המגיע מזה גדול מאוד כי ישובו הענינים הנמנעים בתכלית המניעה אל ההמון והנשים והנערים וירגילו שכליהם לקבל הנמנע להיות אפשרי והבן זה, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת במה שכתב הר"ם, וגם כי נתינת העתים על פי הבחירות הכוכביות יבא בארך הזמן שייחסו אלקות לכוכב או גלגל ויהיה זה עבודה זרה גמורה. והעושין צורות בשעות ידועות ואומרים שהצורות ההן מועילות לקצת חליים, יראה לי שהוא בכלל נותני העתים ואסור לעשותן ולהתרפאות מהם. והר"ם באר בפירוש המשנה בפסחים [פ"א ועי' ברכות י' ע"ב] שזה היה ספר הרפואות שגנז יחזקיהו מלך יהודה. וכל זה בכלל הוברי שמים, [עי' רמב"ם שם ה"ט ע"פ ישעיה מ"ז י"ג] וכל עושה מעשה מפני האצטגנינות וכיון מלאכתו או הליכתו על פי האיצטגנינות לוקה משום לא תעוננו גם עניני הגורלות הן בצד מה מענין לאו זה.
האזהרה ל"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת ל"ג, הל' ע"ז פי"א ה"ד] הוזהרנו על הנחש. כמאמר הריקים כבר חזרתי מן הדרך לא ישלם לי צרך, והיום הזה ראשון מה שראיתי בו הדבר הפלוני לא ארויח היום דבר. וזה הענין רב מאד אצל ההמון העניים הסכלים, וכל מי שיעשה מעשה על פי הנחש לוקה כאמרו ית' [דברים י"ח ו'] לא ימצא וגו' ומנחש. וכבר נכפלה אזהרה זו ואמר [ויקרא י"ט כ"ו] לא תנחשו. ולשון ספרי [דברים פיס' קע"א] מנחש כגון האומר פתי נפלה מפי מקלי נפל מידי עבר נחש מימיני ושועל משמאלי. ובסיפרא [תו"כ קדושים פ"ו ה"ב] כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים וכיוצא בהן ע"כ. וענין הנחש הוא שמביא להמשך אחר דעות בטל וענינים אין בהם ממש, ויהיה זה סבה למניעת הדעות האמתיות. גם כן בענין הנחש היזק גדול לפי שיבטל מעשות צרכיו בעבור דבר שאין לו עקר. ובכלל אזהרה זו או בכלל מעונן [שבת ס"ז ע"ב] שחוט תרנגולת שקראה ערבים או עורבית כמו עורב או שקראה כתרנגול, וכיוצא באלו הענינים והכל כולל דרכי האמרי כמו שכתבנו. [וכן המשים סימנים אם יארע זה אעשה כך, ואם לא יארע לא אעשה כל זה מענין הנחש] וכן המשים סימנין על מה שעבר, כגון שיאמר בית זה שבביתי יהיה סימן עלי או אשה שנשאתי. או השואל לתינוק פסוק שהוא למד אם אמר לו פסוק טוב ישמח ויאמר זה סימן טוב כל זה מותר, אחר שאינו מכוין מעשיו על פי הדבר ההוא.
<h2>דף סו.</h2>
האזהרה שט"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת שט"ו, סנהדרין פכ"ו ה"א] הוזהרנו מלקלל השופטים, והוא אמרו [שמות כ"ב כ"ז] אלקים לא תקלל. והעובר על אזהרה זו לוקה, ע"כ. ומה שבאה אזהרה מיוחדת בקללת השופטים. ולא הספיק לו באזהרה שבאה שלא לקלל אחד מישראל כמו שיתבאר, זה לשתי סבות האחת שהמקלל את חברו אל יקללנו אלא אם כן הוא נבזה בעיניו, ומאשר הדיין הוא המנהיג וצריך שיהיה נכבד בעיני העם וייראהו, הוזהרנו באור שלא לקללו, והסבה השנית לפי שהדיין קרוב הוא שיקללהו בני אדם כשחייב הנדון, לא יביט אל קו הדין רק מה שיביאהו תאותו, ואולי כאשר יחייבהו הדיין ויוציאהו מכונתו יקללהו, לזה באה האזהרה ביחוד על קללת הדיין.
האזהרה שי"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת שי"ו, סנהדרין פכ"ו ה"א] הוזהרנו מלקלל הנשיא, והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ב כ"ז] ונשיא בעמך לא תאור. וזה השם, ר"ל הנשיא יפילהו הכתוב על המלך אשר לו הממשלה, אמ' יתעלה [ויקרא ד' כ"ב] אשר נשיא יחטא. וחכמים יפילוהו סתם על ראש הישיבה של שבעים זקנים לבד, ובכל התלמוד והמשנה אמרו [חגיגה ט"ז ע"ב] נשיאים ואבות בית דין ונשיא ואב בית דין. ולשונם גם כן [סנהדרין י"ט ע"ב] נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול. ודע שזה הלאו גם כן כולל הנשיא עם המלך, כי ענין אזהרה זו להזהיר מקללת כל מי שיש לו ממשלה הוא במעלה עליונה, בין תהיה מעלת שולטנות בין מעלת תורה והיא הישיבה, וכן יראה מתלמוד מצוה זו, והעובר על זאת האזהרה לוקה, ע"כ. וכונת אזהרה זו ככונת הקודמת. עם מה שאפשר שיקרה בקללת המלך או ראש סנהדרין מן ההזק אל המקלל, כי המלך לא יוכל למחול על כבודו, כי כבודו ויראתו הוא קיום הישוב ואי אפשר שלא יגיע הזק למקלל, וכבר ידעת מאמר המדבר ברוח הקודש [קהלת י' כ'] גם במדעך מלך אל תקלל וגו'.
האזהרה שי"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת שי"ז, סנהדרין פכ"ו ה"א] הוזהרנו מלקלל אי זה איש שיהיה מישראל והוא אמרו [ויקרא י"ט י"ד] לא תקלל חרש. ושמע ממני ענין אמרו חרש מהו, וזה כי הנפש כשתתנועע להנקם מן המזיק כפי תכונת ההזק המיושבת ברעיון, לא תסור מתנועתו עד שתעניש המזיק כפי צורת ההזק הרשומה ברעיון, וכשתענישהו תנוח התנועה ההיא ונעדרה הצורה ההיא מן הרעיון. לפעמים שתענישהו בקללה ובארירה בלבד ותנוח לדעתה שיעור מה שהגיע למזיק מן ההזק במאמרים ההם ובשתו מהם, ואפשר שיהיה הענין יותר גדול ולא תנוח התנועה ההיא עד שתאבידהו כל אשר לו ואז תנוח לרעתה שיעור מה שהגיעה לו מן ההזק באבוד ממונו. ואפשר שיהיה הענין יותר גדול ולא תנוח התנועה עד שתענישהו בגופו במיני ההכאה וחסר האברים. ואפשר שיהיה הענין יותר גדול ולא תנוח התנועה עד שתקח נפש המזיק ויעדר ממנו המציאות וזהו התכלית. ואפשר שתהיה תנועת הנפש מעטה לבקש ענש המזיק וזה למעוט חטאו עד שתנוח בזעוק ובכעוס עליו ובקללו, ואעפ"י שלא ישמע זה ואעפ"י שיהיה במעמד ההוא, והוא מפורסם ממעשה אנשי הכעס והחרי אף שינוחו נפשותיהם בזה השעור בחטאים הקטנים מאד, ואעפ"י שהחוטא לא ידע בכעס ולא ישמע ארירתם. ואולם יהיה עולה במחשבתנו שתכלית מה שנאסרה קללת האיש מישראל הוא כשיהיה שומע לקללה ההיא בעבור מה שהגיעהו מן הבשת והכאב, אמנם קללת חרש אחר שאינו שומע ולא יצטער בזה אין בזה חטא ע"כ הודיענו שהוא אסור והזהיר ממנו כי התורה לא הביטה בענין המקולל בלבד, ואמנם הביטה גם על מצב המחרף, שהוזהר שלא יעורר נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס. וכך מצאנו המקבלים ע"ה הביאו ראיה על אסור קללת אי [זה] איש מישראל מאמרו ית' לא תקלל חרש. ולשון סיפרא [תו"כ קדושים פרשה ב' ה"ג] אין לי אלא חרש מניין לרבות כל אדם ת"ל בעמך לא תאור, אם כן למה נאמר חרש מה חרש מיוחד שהוא בחיים יצא המת שאינו בחיים. ובמכילתא [משפטים דנזיקין פ"ה] לא תקלל חרש דבר הכתוב באמללים שבאדם. וכל מה שאמרנו שהוא לוקה בתנאי שיקלל בשם [מכילתא שם, רמב"ם שם ה"ג. שבועות ל"ו ע"א, סנהדרין נ"ו א']. וכן אם יקלל עצמו לוקה. הנה כבר התבאר שהמקלל חברו בשם בלאו אחד והוא לא תקלל חרש, והמקלל איזה דיין שיהיה עובר בשני לאוין ולוקה שתים, והמקלל נשיא עובר שלש [רמב"ם שם], ולשון מכילתא [משפטים דכספא פי"ט] כשהוא אומר ונשיא בעמך לא תאור אחד דיין ואחד נשיא במשמע ומה ת"ל אלקים לא תקלל לחייב על זה בפני עצמו [ועל זה בפני עצמו], מכאן אמרו יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ד' דברים ובן נשיא שקלל אביו חייב משום לא תקלל חרש משום האב ומשום דיין ומשום נשיא ומשום בעמך לא תאור מכל מקום, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בלשון הר"ם. ומה שבאה הקבלה האמתית שאינו חייב עד שיקלל בשם או בכנוי מן הכנויים. כי כשיקלל בה' הוא שמראה הפעלות כעסו עליו ושנאתו הגמורה שנראה שרוצה בהשחתתו כאשר יקללהו בשם מי שבידו להשחיתו ולהמיתו, ויראה לי, שענין אזהרה בקללה היא לשתי סבות מן המקלל ולמנוע מקולל, כי אולי דמיוחד הוא למה ויראתו אותם, ולשמירת המקולל ר"ל כי כאשר יתפעל המקלל לקללו יזיקהו יחשוב שיהיה מקולל מה' אחר שהזכירו. והמקלל את המת פטור. כי מעט הוא שיתנועע האדם להנקם מן המת על דרך הרוב, והמקולל לא ירגיש בזה שיהיה אפשר שיגיעהו הזק. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית שהמקלל עצמו לוקה [ברכות נ"ו ע"ב, מכות י"א ע"א]. הוא להרחקת תנועת הכעס, כי ידוע הוא שלא יקלל אדם עצמו כי אם בכעס גדול. אחד מבעלי העיון מבני עמנו אמר לי כי הקללות כאשר הם בהזכרת ה' עושה רושם. ומפני זה הורחקה הקללה בשם. ולא נתאמת לי דבר זה על דרך החקירה. אמנם מה שאמרו רבותינו [ברכות שם, מכות שם] קללת חכם אפילו לחנם היא באה. נאמין זה כמו שנאמין דברי הקבלה, וידוע הוא כי החכם הדבק בה' אשר מברך יבורך ואשר יאור יואר כמו שנראה בספורי התורה בעניני האבות. ויש לנו טעם אחר בענין קללת חכם אפילו לחנם היא באה, ובענין נדוי אפילו על תנאי צריך הפרה [מכות י"א ע"ב] ששניהם לפי דעתנו כונה אחת.
<h2>דף סז.</h2>
האזהרה הי"ו כי יסיתך אחיך בן אמך [דברים י"ג ו'] ואזהרת המסית מאמרו [שם שם י"ב] לא יוסיפו לעשות כדבר הרע והמסית גם כן חייב סקילה [רמב"ם ע"ז פ"ה ה"א] וענין ההסתה הוא שיסית בלשון יחיד או רבים, כגון שיאמר לחברו אעבוד עבודה זרה או נלך ונעבוד עבודה זרה באחת מן העבודות שדרכה בכך, או באחת מד' עבודות אף על פי שאין דרכה בכך, כיון שהסית חייב סקילה [ס' ע"א, רמב"ם ה"ב] אעפ"י שלא עבדו עבודה זרה, המוסת והמסית, וכבר בארנו [ל"ת ט"ו] הכונה בזה. ומאשר ההסתה הוא הפסד גדול לנפש הקלו בענין מיתתו, מה שאין כן בשאר מחוייבי בית דין. וזה שאין צריך התראה והכונה בזה, כי מה שבאה הקבלה האמתית שאין עונשין אלא אחר התראה הוא, כי לפעמים יעבור אדם עברה לתאותו או לכעסו ויהיה בדבר הזה כאנוס. ר"ל מצד התאוה והכעס. ואולי אם יתרו בו ויאמרו לו העברה גדולה והעונש גדול שבה ימשול ברוחו, אבל המסית והמדיח הוא באין ספק מצד מחשבה רעה העולה על רוחו מזמן מה, לפיכך אין צריך התראה. וכן בא בענין המסית שאם הסית שנים הם הם עדיו ונסקל על פיהם [ס"ו ע"א, רמב"ם סה"ב]. ומאשר ענין המסית כונתו להמית נפש אחרים מוטל על המוסת להשתדל במיתתו בכל מיני תחבולות, והוא שירמהו בדברים ויאמר לו יש לי חברים ידועים בכך עד שיסית בפני שנים [שם ורמב"ם ה"ג]. והוא כדרך [ע"ב ע"א] הבא להרגך השכם להרגו, כי היא המיתה הגמורה. ומפני זה אמר הכתוב [דברים י"ג י'] ידך תהיה בו בראשונה להמיתו. וכן הותר בו עדות על ידי הכמנה [שם ורמב"ם שם] שאם לא ירצה לומר בפני שנים מכמין עדים ומעמידן במקום אפל כדי שישמעו המסית והוא לא יראה אותם, ויאמר לו המוסת אמור ביחוד זה מה שאמרת לי. והמוסת אומר לו היאך נניח את ה' ונלך ונעבוד אלקים אחרים, אם חזר בו מוטב ואם לאו העדים מביאים אותו לבית דין וסוקלים אותו. ומה שבאה הקבלה האמתית שהמסית אחרים לעבדו אעפ"י שקבלו ממנו ואמרו הן אינו נסקל אלא אם כן עבדוהו, מפני שזה דבר נמנע ורחוק הוא שישמעו ממנו לעבדו ולפיכך אינו נסקל בהסתה זאת.
האזהרה ל"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת ל"ד, ע"ז פי"א ה"ד] הוזהרנו ממעשה הכשוף כלם. והוא אמרו ית' [דברים י"ח ו'] לא ימצא בך וגו' ומכשף והעובר על אזהרה זו יתחייב סקילה אם היה מזיד. והוא אמרו ית' [שמות כ"ב י"ז] מכשפה לא תחיה, ובפל"ז משלישי כתב [מורה נבוכים] כשתקרא כל הספרים שזכרתי לך יתבאר לך שהכשוף אשר תשמע אותו הוא פעולות שהיו עושין אותה הצאבה והכשדיים והכלדיים ויותר היו במצרים והכנענים היו מביאין לחשוב בהם, או היו חושבים שהם יעשו מעשים נפלאים במציאות אם לאיש אחד או לאנשי המדינה. והמעשים ההם אשר יעשו אותם המכשפים אין ההקש נותן אותם, ולא יאמין השכל שהם יחייבו דבר כולל, כמו שכונו לקבץ צמח ידוע בעת ידוע, או ילקח מדבר פלוני מספר פלוני ומכך מספר כך, והוא שער גדול מאד, ואני אכללהו לכך לשלשה מינים. האחד מהם מה שנתלה בדבר מן הנמצאות צמח או בעל חי או מוצא. והב' מה שנתלה בהגבלת זמן שיעשו בו המעשים ההם. והג' פעולות אנושיות שיעשו ברקוד, או טפוח, או הצוחה או השחוק או הדלוג על רגל אחת. או שישכב על הארץ פרקדן, או לשרוף דבר או לעשן בעשון ידוע, או דברים ידובר בהם מובנים או בלתי מובנים. אלו הן מיני מעשה הכשוף. ויש שם פעולות כשוף שלא יושלמו אלא בכל אלו הפעולות באמרם ילקח כך וכך עלה מצמח הפלוני בהיות הירח במזל פלוני בעת שהיא ביתד הכבוד או זולתו מן היתדות, וילקח מן המוצא הפלוני או ממוצאים רבים, ויותך במולד כך והכוכבים על ערך כך אחר כך תדבר ותאמר כך, ואתה תעשו בעלים ההם וכיוצא בהם לצורה ההיא המותכת ויארע כך ושום פעלות כסף יחשבו החושבים שהם ישלמו באחד מן המינים ההם, ורוב מעשה הכשוף האלו יתנו בהם שיהיו העושות נשים על כל פנים כמו שנמצאם שזכרו בהוצאת המים שעשר נשים בתולות ילבשו חלי ובגדים אדומים וירקדו דוחקות אחת חברתה הולכות לפנים ושבות לאחור, וירמזו לשמש, והשלמת הפועל ההוא הארוך עד שיצאו המים לפי מחשבתם. וכן זוכרין שארבעה נשים שכבו על גבם ויגביהו רגליהן מפושקות ויאמרו כך ויעשו כך והן על זאת ההצעה המגונה ויסור הברד היורד על המקום ההוא. והרבה מאלו ההבלים והשגעונות ולא נמצאם כלם שיתנו בפעולתם כי אם נשים. ואי אפשר למעשה פעולות הכשוף מבלתי הבטה בעניני הכוכבים. ר"ל שהם יחשבו שזה הצמח מחלק הכוכב הפלוני, וכן כל בעלי חיים, וכן כל מוצא ייחסוהו לכוכב. והן יחשבו שהפעולות ההן אשר בעשותן אותו יעשה להן הכשוף הן מיני עבודות הכוכב ההוא. וירצה הפעל ההוא או המאמר ההוא או העשון ההוא, ולזה יעשה לנו מה שנרצה. ואחר זאת ההקדמה אשר התבארה אצלך מקרית ספריהם הנמצאים עתה בידנו שכבר הודעתים לך, שמע דברי, אחר שכונת התורה כלה וקטבה אשר עליו תסוב הוא הסרת עבודה זרה ומחות זכרה. ושלא יחשב בכוכב מן הכוכבים אשר מזיק או מועיל בדבר מאלו הענינים הנמצאים בבני אדם, שזה הדעת הוא המביא לעבדם, יתחייב בהכרח שיהרג כל מכשף, כי המכשף הוא עובד עבודה זרה בלא ספק. אבל בדרכים מיוחדים זרים בלתי עבודות דרכי ההמון לאלוהות ההן, ולהיות הפעולות כלם אמרה התנה ברובם שיעשום הנשים אמר [שמות כ"ב י"ז] מכשפה לא תחיה. ועוד כי חמלת בני אדם בטבע להרוג הנשים. ולזה הבאור גם כן בעבודה זרה לבד [דברים י"ז ב'] איש או אשה, וכפל ואמר [שם שם ה'] את האיש או את האשה מה שלא בא כמו זה לא בחלול שבת ולא בזולתו. וסבת רוב זה החמלה עליהן בטבע, ע"כ. מאשר בענין הכשוף הפסד הגוף והנפש, לפיכך בא בו עונש גדול שהוא בסקילה. ר"ל הפסד הגוף, כי בתחבולות הכשוף ימותו רבים שאינן חזקי השכל מצד דמיונם, כי מה שהוא חזק השכל דבק בשם לא יזיקהו כמו שמצאנו בר' יוחנן [חולין ז' ע"ב] באשה אחת שהיתה לוקחת עפר מתחת רגליו לכשוף, ואמר אין עוד מלבדו [דברים ד' ל"ה] כתוב. ור"ל הפסד הנפש, כי בענין הכשוף הרכבת ענינים ממשפטי הכוכבים יביאו זה להמשך אחר עבודת כוכבים ועשית הצורות. ומה שאמרו [סנהדרין ס"ז ע"ב] למה נקראין כשפים שמכחישין פמילייא של מעלה, הכונה אצלי שהן עושים פעולות והרכבות ומעשים אשר לא יעשו על ידי פמיליא של מעלה, ר"ל כפי הטבע והמערכת. אמרו רבותינו [סנהדרין שם] הלכות כשפים כהלכות שבת יש מהן בסקילה ויש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחילה, כי הא דהוו עסקי במעלי שבתא בהלכות יצירה וברו עגלא תלתא ואכלו ליה. מה שהוא בסקילה הם הענינים שיעשו במשפטי הכוכבים או הרכבות שימיתו בני אדם לפי דמיונם. ומה שאמר פטור אבל אסור, הוא ענין אוחזי העינים בשם כשפים לפי שהכשפים הם מעשים יראו נמנעים בטבע. וכן אוחזי העינים עושין בדרך זו כמו שמבואר מלשון הר"ם באזהרת ל"ב. ומה שהוא מותר לכתחלה כגון הרכבות נעשות בענינים נודעים אצל חכמי הטבע יולידו צמחים לפי שעה. וכן יהוו ב"ח על צד התהוות התולעים מן האשפות וכל מה שיגזרהו העיון טבעי מותר, והונח שם כשוף על הכל מאשר אלו הפעולות יראו להמון חוץ מן הטבע.
האזהרה ש"י לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"י, סנהד' פי"ד ה"ג] הוזהרנו מלהחיות המכשף. והוא אמרו [שמות כ"ב י"ז] מכשפה לא תחיה עד שנהיה אם נפטרהו עוברים על מצות לא תעשה לא שנהיה מבטלים מצות עשה בלבד כמו אם פטרנו אחד ממחוייבי מיתות בית דין, ע"כ. ומה שבאה אזהרה זו על האשה מפני שדבר זה יותר נמצא בנשים כי לקלות דעתן יאמינו כל דבר ולפי שרבים מן האנשים יחמלו על הנשים, ויקשה להם הריגתה ומאשר גם כי ייראו להמית המכשף ליראתם ממעשיהם ואין הזק המכשף מורגש בהזק שאר מחוייבי מיתות בית דין לפיכך הוזהרנו שלא להחיותו.
<h2>דף עב.</h2>
המצוה רל"ט. נצטוינו בדין הגנב [סהמ"צ לר"מ עשין רל"ט, רמב"ם גניבה פ"א ה"ד]. התבונן מה שיש בדין הגנבה מיושר ושלמות תורתנו, שהגנב כאשר סבב להפסיד חברו קנסוהו כפל הדבר ההוא. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [ב"ק ס"ה ע"ב, רמב"ם ה"ה] שאם הודה מעצמו פטור, כל זה משלמות תורתנו כדי לתת יד לפושעים, עם המבואר גם כן שאין תכונת זה שהודה מעצמו כתכונת הגנב שלא ישיב אלא בעדים ועל פי בית דין. ואם גנב שור או שה וטבחו או מכרו משלם ד' וה' [רמב"ם ה"ו וה"ז]. וכבר נתנו רבותינו [ב"ק ס"ז ע"ב] טעם בזה מפני שנשתרש בחטא. וזה אמת, כי מאחר שטבחו או מכרו כבר הניח בדעתו שלא ישיבנו עוד לבעליו. אמנם בא הקנס בשור ושה יותר משאר הדברים מפני שהם עומדין במקום הפקר, וקרוב הדבר מאד לגנבם יותר מן המטלטלים, והוא תשלומי ד' בשה כפלים משאר הגנבות, והוסיפו החומש בשור שהשור אין לו שמור כמו השה. ורבותינו נתנו בזה [שם ע"ט ע"ב] ואמרו גדול כחה של מלאכה שור שבטלו ממלאכתו משלם חמשה שה שלא בטלו ממלאכתו משלם ארבעה. ויש מרבותינו [ריב"ז שם] שאמרו מפני כבוד הבריות שור שהלך ברגליו משלם חמשה שה שנשאו על כתפו משלם ארבעה. ודין נמצא במחתרת [סנהדרין ע"ב ע"א וע"ב, רמב"ם הל' גניבה פ"ט ה"ט] שאם הרגו בעל הבית או שאר בני אדם פטורין. ובא הפירוש המקובל [סנהדרין ע"ב ע"ב, רמב"ם שם ה"ט] שאין חלוק בזה בין נמצא ביום ובלילה או נמצא במחתרת בתוך גגו או בתוך חצרו או קרפפו, ירדה תורה לסוף דעתו של אדם שכל מי שבא לגנוב ממון בסתר ברשות חברו, חזקה עליו שיהרוג חברו כדי שיוכל לקחת ממונו או אם יעמוד לפניו יהרגנו וכך בארו רבותי' [שם עמוד א']. ומה שאמ' אם זרחה השמש עליו [שמות כ"א ב'] בא הפי' המקובל [סנהדרין שם] שאם ברור הדבר כשמש שזה אינו הורגו יש לו דמים כגון אב שבא במחתרת על בנו, וראה מה שיש משלמות הענין בזה שהם לא דקדקו בזמן ובמקום רק מה שנמצא בטבע האנשים על הרוב. ובאה הקבלה האמתית שאם היה יוצא הגנב במחתרת [צ"ל מן המחתרת] או מן המקום שהוא בו יש לו דמים, שודאי זה איננו רודף ובדעתו היה לצאת מן המקום ושלא להזיקו. וכן אם נמצא במקום שאין בני אדם מצויין שם כגון תוך גנתו או תוך שדהו או תוך הדיר והסהר יש לו דמים [רמב"ם הי"ב] כי זה לא נכנס לתוך רשות זה אלא כסבור שאין שם בני אדם ולא נכנס על דעת להרוג, כמו שנראה מדעת הנכנס במקום שבני אדם מצויין.
<h2>דף עג.</h2>
המצוה רמ"ז. לר"ם [סהמ"צ עשין רמ"ז, הלכות רוצח ושמירת הנפש פ"א] צוינו להציל הנרדף מיד הרודף אותו להרגו ואפי' בנפש הרודף ר"ל שאנו מצווין להמית הרודף אם לא נוכל להציל הנרדף כי אם בנפש הרודף. והוא אמרו [דברים כ"ה י"ב] וקצות את כפה לא תחוס עיניך. ולשון ספרי [דברים פיס' רצ"ב] מה מבושיו מיוחד שיש בו סכנת נפשות והרי הוא בוקצות את כפה אף כל דבר שיש בו סכנת נפשות הרי הוא בוקצות את כפה, [וקצותה את כפה] מלמד שאתה חייב להצילו בכפה, ומנין שאם אי אתה יכול להצילו בכפה שאתה יכול להצילו בנפשה, ת"ל לא תחוס עיניך. הנה התבאר לך ענין הצווי, ושאמרו אשת האחד אמנם דבר בהוה, והכונה אמנם היא להציל הנרדף באבריו של רודף, ואם אי אפשר להצילו כי אם במות הרודף בפעם אחת נמיתהו, ע"כ. ושלמות היושר בזה מבואר כי הרודף אחר חברו להרגו אם נניחהו אי אפשר מבלתי אבוד נפש אחת מישראל ומוטב שתאבד נפש החוטא ולא ישפך דם נקי. ולכונה זו אמרו [ע"ד ע"א] שהרודף אחר העריות מצילין אותן בנפשו, שהעריות יש בהן הפסד גדול והריסת הישוב והפך כונת הבריאה. ואפילו אמר הנרדף הניחוהו כדי שלא יהרגני אין שומעין לו [ע"ג ע"א], וכל זה לכונה שאמרנו שנציל נפש הנקי בנפש החוטא. ולזאת הכונה אמרו [שם ורמב"ם הי"ב] שאחר שהערה בה אין ממיתין אותו, כי כבר נעשתה העברה אלא מביאין אותו לבית דין. ומה שאמרו רבותינו [ע"ג ע"ב] שעוברה המקשה לילד חותכין עובר שבמעיה בסם או ביד שהוא כרודף אחריה להרגה, ואם הוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. ושלמות טוב העיון בענין הביאם לזה, כי העובר קודם שיצא לאויר העולם הרי הוא כאלו אינו נחשב לכלום, ודמוהו לבעל עברה הרודף שאפילו בחייו הרי הוא כמת. ומה שאמ' [שם ע"ב ע"ב, רמב"ם הי"א] הרודף אחר עברה שאין בה אבוד נפש אין ממיתין אותו כגון שהיה מחלל שבת או עובד עבודה זרה, השלמות בזה מבואר כי אחר שאין בדבר זה אבוד נפש אין לנו להמית הרודף אחר העברה שאולי לא יעשנה, ואם עשאה יעשה לו כדין תורה.
האזהרה רצ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת רצ"ג, רוצח פ"א ה"ו—י"א] הוזהרנו מלרחם על נפש הרודף. ובאור זה כי מה שזכרנו במצוה שקודם זאת מהיות החוטא לא יהרגוהו העדים עד שישפטוהו בית דין למות ונגמר דינו [חסר קטע, אמנם הוא כשעבר ועשה המעשה שיתחייב עליו מיתה והשלים אותו], אמנם בעת השתדלותו והוא שיקרא אז רודף חייבים אנו למנעו ולחסמו מלעבור על מה שהוא משתדל לו מן החטא. ואם התריס והעיז נלחם עמו ואם יכול לחסמו ולמונעו בחסר אבר מאבריו כמו שנחתוך ידו או רגלו זה היותר ראוי, ואם לא יתכן לחסמו ולמונעו כי אם באבוד נפשו נהרגהו קודם שיעשה החטא. ובאה האזהרה מלחמול עליו ומלהמנע מלהרגו. והוא אמרו [דברים כ"ה י"ב] וקצות את כפה לא תחוס עינך. ולשון סיפרי [דברים פיס' רצ"ג] וקצות את כפה מלמד שאתה חייב להצילו בכפה. ומנין אם לא יכול להצילו בכפה יצילהו בנפשה שנאמר לא תחוס עיניך. ושם נאמר מה מבושיו מיוחד שהוא סכנת נפשות הרי הוא בוקצותה את כפה כך כל דבר שיש בו סכנת נפשות הרי הוא בוקצות את כפה. וזה שאמרנו שיהרג הרודף על השתדלותו אינו בכל מי שישתדל לעשות איזו עברה שתהיה, ואמנם שיהיה זה בגדול שרודף אחר חברו להרגו או אחר אחת מכל העריות לגלות ערותה ובתנאי שיהיה בן תשע שנים ויום אחד. ומבואר הוא שזה בכל העריות אמר יתעלה [דברים כ"ב כ"ז] צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה הא יש לה מושיע צריך להושיעה בכל דבר שיכול להושיעה. והשוה משפט רודף אחריה ורודף אחר חברו להרגו, ואמר בו [שם פסוק כ"ו] כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וגו', ע"כ. וכונת אזהרה זו כי באי זה צד שנוכל להציל נפשות נציל, ואחר שזה רודף אחר חברו להרגו ואם נניחהו ימותו שתי נפשות זה שימות זכאי וזה הרוצח שימית נפשו בעברה גם יהיה לו משפט מות בגופו, מוטב שנהרוג העובר ונציל הנקי ומוטב לרודף שימות זכאי ואל ימות חייב. ובא ענין זה בענין רודף אחר חברו להרגו לכונה שכתבנו. וכן בענין רודף אחר הערוה כי כאשר תבעל האשה למי שהוא ערוה לו בזה מיתת נפשה ואעפ"י שהיא אנוסה, שאפשר שתתרצה או תמשך בדבר הערוה. אמנם לא בא זה הענין ברודף אחר עברה אחרת כגון שהיה רודף לחלל שבת וכיוצא בזה כי אחר שאין בעברה זו אבוד נפש נניחהו אולי ישוב ולא יעבור, או אם יעבור ישוב אח"כ ויתודה על חטאו. ומה שבא פסוק וקצותה את כפה בזה הענין ולא כפי פשטו, כי מה שיורה פשטו אינו על דרך היושר שאם נאמר שהאשה החזיקה במבושי האיש ולא הזיקה לו דבר שבית דין יקצצו כפה יהיה זה ענש גדול. ואם נאמר שבכל צד שהחזיקה במבושיו לא יהיה דינה רק לקוץ כפה, אפשר שימות האיש בסבה זו. ומן הדין שתתחייב מיתה. גם כי פשט הכתוב מורה שכל אדם שיראנה מחזיק במבושי האיש חייב שיוקץ כפה.
האזהרה רצ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת רצ"ב, הל' רוצח פ"א ה"ה] הוזהרנו מלהרוג החוטא כשנראהו שעשה החטא שיתחייב עליו המיתה קודם הביאו לבית דין, אבל נביאהו לבית דין על כל פנים ונעיד עליו לפניהם ונהיה אנחנו עדים לבית דין, והם ישפטו עליו במה שיהיה חייב. והאזהרה שבאה בזה הענין הוא אמרו [במדבר ל"ה י"ב] ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. ולשון מכילתא [סיפרי זוטא במדבר ל"ה י"ב] יכול יהרגוהו משהרג או משנאף ת"ל עד עמדו לפני העדה. ואפילו היה בית דין הגדול הם שראוהו הורג והיו כלם עדים, תבא העדות אצל בית דין אחר והאחר יהרגוהו. ובמכילתא [סיפרי זוטא שם] הרי עדה שראו באחד שהרג את הנפש יכול יהרגוהו עד שיעמדו אצל בית דין, ת"ל עד עמדו, ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת כי אם יהיה זה מסור לכל אדם לפעמים ימיתו באומד דעת בלתי ידיעה אמתית. עם מה שאפשר שיקרה מזה מהתחבולה שימיתו שנים איש בשנאה ויעידו עליו שכבר עבר עברה. ובתכלית האזהרות מזה כללו בזאת האזהרה אפילו הסנהדרין עצמן. גם כי דיני נפשות צריך ישוב גדול ושיעשה במושב אלקים אחר החקירה והברור האמתי.
האזהרה רצ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת רצ"ז, רוצח פ"א הי"ד] הוזהרנו מלהתעצל להושיע נפש מישראל כשנראהו בענין האבוד וההפסד ותהיה יכולת לנו להושיעו, כמו שאם היה טובע בנהר ואנחנו יודעין לשוט ויכולין להצילו, או אם יהיה גוי מחשב להרגו ואנחנו יכולין להסיר מה שבלבו או לדחות נזקו ממנו ובאה האזהרה ביחוד להושיעו באמ' יתעלה [ויקרא י"ט ט"ז] לא תעמוד על דם רעך. וכבר אמרו ז"ל [תו"כ קדושים פ"ד ה"ח] שהכובש עדותו כולל גם כן אזהרה זו כי הוא רואה ממון אחיו אובד והוא יכול להשיבו אליו באמרו האמת. וכבר בא בזה הענין גם כן [ויקרא ה' א'] אם לא יגיד ונשא עונו. ולשון סיפרא [שם] מניין שאם אתה יודע לו עדות שאי אתה רשאי לשתוק עליו, ת"ל לא תעמוד וגו', ומניין אם ראיתו טובע בנהר או לסטים באים עליו חיה רעה באה עליו שאתה חייב להצילו ת"ל לא תעמוד וגו', ומניין לרודף את חברו שאתה חייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך, ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת בעצמה, ולשלמות אזהרה זו בארו שאם יראה אדם ממון חברו אובד חייב להשתדל להצילו וזה בכלל מצות השבת אבדה.
<h2>דף עד.</h2>
האזהרה ש"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"א, הל' דעות פ"ז] הוזהרנו מן הרכילות, והוא אמרו [ויקרא י"ט ט"ז] לא תלך רכיל בעמך. אמרו [תו"כ קדושים פ"ד ה"ה] לא תהיה רך דברים לזה וקשה לזה. דבר אחר שלא תהיה כרוכל שטוען דברים והולך. ובכלל לאו זה האזהרה מהוצאת השם רע, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת, כי הרכילות היא מן המדות המגונות שבנפש, וגורמת אבדן נפשות רבות ומחרבת העולם. וענין הרכילות [רמב"ם שם ה"ב ע"פ ערכין ט"ו ע"ב] הוא שאומר ששמע, והוא שיאמר פלוני אמר דבר זה עליך אעפ"י שיאמר אמת הרי זה מחריב את העולם. כי לפעמים אומר אדם דברים כנגד חברו או לכעסו או לשנאתו אותו לא רוצה שידעם, ולא יאמר אותם בפניו. וזה הרכיל האומר הדברים ההם הוא מסבב איבה גדולה בין שניהם עד שלפעמים יקרה מזה אבדן נפשות רבות.
ובכלל עון זה והוא גדול ממנו והוא לשון הרע, וענין לשון הרע [רמב"ם שם] הוא המספר בגנות חברו אעפ"י שהוא אומר אמת. ולהיות ענין זה גדול אמרו רבותינו [רמב"ם שם ע"פ התוספתא ריש פאה] ששלש עברות נפרעים מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ואלו הן עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כלן. ומאמר זה מבואר, שזה כנגד כלן שהרגיל בלשון הרע יאמר דברים יסבב בהם שפיכות דמים. וכן לפעמים יוציא שם רע על אשה ואם הדבר אמת יגרום בדבורו זה חטא לאחרים ויבא לידי גלוי עריות. אמנם אמרם כעבודה זרה, הוא כמאמר דוד [תהלים י"ב ה'] אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתנו אתנו מי אדון לנו. ועל זה הפסוק רמזו רבותינו [ערכין שם, רמב"ם ה"ג] שכל המספר לשון הרע כאלו כופר בעקר, וזה אמת שלא יאמין במשגיח ושה' יודע מחשבות לבבנו, שמחשבות בעל לשון הרע הם להמית רבים. אמנם אמרם באלו העברות שאוכלין פירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לע"ה זה מבואר, כי עע"ז הוא שעובד לכוכבים ויעשה כל פעולותיו על פי הבחירות הכוכביות ולא ידע כי גבוה מעל גבוה שומר, ויקרנו מה שיקרנו מן ההפסד בעה"ז ונפשו תכרת לע"ה. שפיכות דמים זה מבואר שהקרובים ינקמו ממנו בעה"ז וענשו גדול לע"ה, ולשון הרע זה מבואר שדברים יבקשו נפשו. אמרו רבותינו על לשון הרע [ערכין שם, ירושלמי פאה פ"א ה"א] קטיל תלתאי האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו והמקבלו יותר מן האומרו. ולתכלית הרחקה זאת המדה המגונה אסרו כל אבק לשון הרע שלפי מה שאמרו רבותינו [ב"ב קס"ד ע"ב] לא יוכל אדם להנצל ממנו אם לא יתרחק בתכלית ההרחקה מהדבור אלא מה שיביא עליו ההכרח.
ולמען נשכילה בדרך תמים להתנהג בדרכי הדבור כפי הראוי אביא הנה מה שכתב הר"ם בפירוש אבות [פ"א מט"ז] ז"ל, כל המרבה דברים מביא חטא, כבר אמר החכם [משלי י' י"ט] ברב דברים לא יחדל פשע, וסבת זה שרוב הדברים תוספת ומותר חטא כמו שאבאר עתה, כשירבה אדם דברים יפשע עכ"פ שאי אפשר שלא יהיו בדבריו דבור אחד שאין ראוי לאמרו, וממופתי החכמים מעוט הדברים וממופתי הכסילים רוב דברים [שנאמר] [קהלת ה' ב'] וקול כסיל ברב דברים. וכבר אמרו החכמים שמעוט הדברים ראיה על מעלת האבות והיות האדם מיוחס, אמרו [קדושין ע"א ע"ב] מיחסותא דבבל שתיקותא. ונאמר בספרי המדות שאחד מן המתחכמים נראה שותק הרבה עד שלא היה מדבר אלא מעט מזער ונאמר לו מה רוב סבת שתיקותך אמר בחנתי הדברים ומצאתי נחלקים לארבעה חלקים, החלק הראשון הוא כלו נזק בלתי תועלת, כקללת בני אדם ודבר דבר מן הנבלה וכיוצא בהם שהדברים שטות גמורה. והחלק השני יש בו נזק מצד אחד ותועלת מצד אחר בשבח בני אדם לקבל בו תועלת שיהיה בשבח ההוא מה שיכעיס שונאו ויזיק למי ששבחו, וצריך להניח הדברים בזה בגלל סבה זו ושלא ידברו בזה החלק גם כן. החלק השלישי דברים שאין בהם תועלת ולא נזק כרוב דברי ההמון איך נבנית חומה פלונית ואיך נבנה היכל פלוני ובספור יופי בית פלוני ורוב מגדנות [י"ג מגדלות] מדינה פלונית וכיוצא באלו מדברי המותר, אמר הדברים גם כן מותר אין תועלת בהם. והחלק הרביעי דברים שכלם תועלת כדברים בחכמות ובמעלות, ודבר האדם במה שהוא מיוחד בו בדברים שחייו תלויים בהם ובהם ימשך מציאותו ובזה צריך לדבר. אמר בכל עת שאשמע דברים אני בוחן אותם ואם אמצאם מזה החלק הרביעי אדבר בם, ואם יהיו משאר החלקים אשתוק מהם. ואמרו בעלי המדות בחן זה האיש בחכמתו שהוא חסר שלשה רבעי הדברים, וזאת החכמה שצריך ללמדה. ואני אומר שהדבור יחלק לפי חיוב התורה לחמשה חלקים, מצווה בו, ונזהר ממנו, נמאס, ונאהב, ומותר. החלק הראשון הוא המצוה בו הוא קריאת התורה ולמודה וקריאת תלמודה, וזו היא מצות עשה מחוייבת שנאמר [דברים ו' ז'] ודברת בם, והיא שקולה כנגד כל המצות, וכבר נאמר מן האזהרה בלמוד מה שלא יכיל זה החבור קצתו. והחלק השני הדבור הנאסר ונזהר ממנו, כעדות שקר ודבר שקר והרכילות והקללה, ודברי התורה מורים על זה החלק, וכן נבלות הפה ולשון הרע. והחלק השלישי הוא הדבור הנמאס שאין בתועלת לאדם בנפשו ולא עברה ולא מרי, כרוב ספור ההמון למה שארע ומה שהיה ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו, ואיך היתה סבת מות פלוני או התעשר פלוני, וזה קורין החכמים שיחה בטלה. והחסידים ישתדלו בעצמם להניח זה הדבור ונאמר [רמב"ם דעות פ"ב ה"ד] על רב תלמיד ר' חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו. ומזה החלק גם כן שיגנה האדם מעלה או שישבח פחיתות יהיו ממדות או שכליות. והחלק הרביעי הוא הנאהב [הוא הדבור] בשבח המעלות השכליות, ובגנות הפחיתיות משני המינים בלבד. ולהעיר הנפש למעלות בספורים ובשירים ולמנעה מן הפחיתיות בדרכים ההם בעצמן. וכן לשבח החשובים ולהודות מעלותיהם כדי שייטבו מנהגיהם בעיני בני אדם, וילכו בדרכיהם ולגנות הרעים בפחיתיותיהם כדי שיתגנו פעלותם ודרכיהם וזכרם בעיני בני אדם ויתרחקו מהם ולא יתנהגו במנהגיהם. וזה החלק, ר"ל למוד המדות המעולות והתרחק מן המדות הפחותות יקרא דרך ארץ. והחלק החמשי והוא המותר הוא הדבור במה שמיוחד לבני אדם מסחורתו ופרנסתו ומאכליו ומשתיו ולבושו, ושאר מה שצריך לו זהו מותר אין אהבה בו ולא מיאוס, אבל אם ירצה ידבר בו כמה שירצה ואם ירצה לא ידבר. ובזה החלק ישובח האדם כשימעט הדברים בו. והזהירו אנשי המוסר מהרבות בו דברים, אבל האסור והנמאס אין צריך לאזהרה ולא למצוה שראוי לשתוק ממנו לגמרי. אבל המצוה בו והאהוב אלו היה האדם יכול לדבר בו כל ימיו יהיה טוב, אבל צריך ליזהר משני דברים, האחד מהם שיהיו מעשיו מסכימים לדבריו כמו שאמרו [תוספתא יבמות ספ"ח בר"ר פל"ד כ'] נאים הדברים שיוצאים מפי עושיהם. ועל זה הענין אמרו הנה [אבות פ"א מי"ז] ולא המדרש הוא העקר אלא המעשה [באמרו] והחכמים יאמרו לצדיק שילמוד המעלות [כאמרם] [ב"ב ע"ה ע"ב] דרוש ולך נאה לדרוש, ואמר הנביא [תהילים ל"ג א'] רננו צדיקים בה'. והענין האחר [הוא] הקצור ושישתדל להרבות הענינים במעט דברים לא שיהיה הענין בהפך. והוא אמרו [פסחים ג' ע"ב, חולין ס"ג ע"ב] לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ודע שהשירים המחוברים באיזה לשון שיהיו צריך שיבחרו בעניניהם והם הולכים על דרך הדבור אשר חלקנוהו. אמנם בארתי זה אעפ"י שהוא מבואר, מפני שראיתי זקנים וחסידים מאנשי תורתנו כשהיו במסבת יין כחופה או זולתה וירצה אדם לשיר שיר ערבי ואפילו היה ענין השיר ההוא שבח הגבורה והנדיבות והוא מן החלק האהוב, או בשבחי היין ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה ואין מותר אצלם לשמעו. וכשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים לא ירחיקוהו ולא ירע בעיניהם, עם היות בדברים ההם הנזהר ממנו או הנמאס. וזה סכלות גמורה שהדבור לא יאסר ויותר [ויאהב] וימאס מצווה באמירתו מצד הלשון הנעשה בו, אבל מצד עניינו. ואם יהיה כונת השיר ההוא פחיתות אסור לאמרו בכל לשון שיהיה. גם יש לי בזה תוספת כי כשיהיו שני פיוטים ולשוניהם ענין אחד מהעיר כח התאוה ושבח אותה, ושמח הנפש והיא פחיתות מחלק הדבור הנמאס מפני שהוא מעורר ומזרז על מדה פחותה כמו שהתבאר מדברינו בפ"ד, ויהיה אחד משני הפיוטין עברי והאחד ערבי או יהיה לועז. והיה שמיעת העברי והדבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלת הלשון, ושאין צריך שישתמשו בו אלא במעלות, כל שכן אם יצורף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משיר השירים בענין ההוא, שאז יצא מן חלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו, שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר [סנהדרין ק"א ע"א] בפחיתיות ודברים מגונים. ואחר שזכרנו לשון הרע בחלק הדבור האסור ראיתי לבארו ולזכור בו מה שנזכר שבני אדם מצוין בו בעורון גדול והוא החטא גדול שבבני אדם תמיד, וכ"ש במה שאמרו בעורון גדול והוא החטא גדול שבבני אדם תמיד, וכ"ש במה שאמרו חכמים [ב"ב שם] שאבק לשון הרע לא ינצל ממנו בכל יום ומי יתן שינצל מלשון הרע עצמו. ולשון הרע הוא ספור רעות האדם ומומיו ולגנות אדם מישראל באי זה צד שיהיה מן הגנות, ואפילו היה מגונה חסר כמו שנזכר שאין לשון הרע שיכזב על האדם וייחס לו מה שלא עשה כי זה מוציא שם רע על חברו. ואמנם לשון הרע הוא גנות האדם אפילו בפעולותיו שיעשה באמת שהאומרו חטא ואשר ישמעהו יחטא. ואבק לשון הרע זכרון מומי האדם מבלתי באור מראה שאין ידיעה לו במה שיובן מדבריו ושהוא לא כיון זה, ואמנם כיון ענין אחר כמו שאמר [משלי כ"ו י"ח י"ט] במתלהלה היורה וגו' כן איש רמה את רעהו ואמר הלא וגו'. וכבר שבח החכם [ב"ב שם] מן המתחכמים כתיבת סופר שהראו לו במעמד גדול וגנה הרב מעשה המשבח ואמר לו כלך לשון הרע, ר"ל שאתה תשבח גנותו בשבחך אותו בתוך ההמון שמהם מי שיאהבהו, ומה מי שישנאהו ויצטרך שונאו כשישמע שבחיו לזכור מומיו ורעותיו, וזה תכלית ההרחקה מלשון הרע. ולשון המשנה [ערכין שם] לא נחתם גזר דינם של אבותינו אלא על לשון הרע, ר"ל ענין המרגלים שנאמר בהם [במדבר י"ג ל"ב] ויוציאו דבת הארץ, ואמרו ע"ה [ערכין שם] על ענין המרגלים מה אלו שלא הוציאו שם רע אלא על העצים ועל האבנים התחייבו מן הענש מה שנתחייבו, מי שידבר בגנות חברו על אחת כמה וכמה, ע"כ.
ויש בדבור הנמאס או האסור דבור היותר רע מלשון הרע ומכל הדבורים, והוא מוציא שם רע והוא שאומר מה שאינו כדי לגנות או לבזות חברו. ומאשר זה תכונה רעה מן הרעות שבנפש אמר [ערכין שם] שלכל יש מחילה חוץ ממוציא שם רע, והכונה בזה מבוארת אם הודה או אם גנבו או אם גזל ממנו ממונו דבר זה נתן למחילה, אבל המוציא שם רע והוא שמשים הצדיק בעל עברות הוא דבר שלא נתן למחילה לעולם. ובכלל הדבר האסור והאבק לשון הרע הוא מי שנכנס בבית אושפיזו והקבילוהו בסבר פנים יפות וכבדוהו במאכל ובמשתה ומטה וכסא מספר דבר זה בשוק ויאמר כך וכך עשו לי בבית פלוני יברכהו ה', וכאשר ישמעו אחרים זה יבאו אצלו ויגרום לו הוצאה או גנבים יחמדו ממונו ויבאו אליו בלילה, על זה נאמר [משלי כ"ז י"ד] מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב לו [ערכין שם, רמב"ם פ"ז מדעות ה"ד]. גם זה אבק לשון הרע בצד מה כי כשיאריך הוא בהרחבת שבחיו יבא אחר ויספר בגנותו, וזה אמרם [ב"ב שם] מתוך שבחו בא לידי גנותו. ובכלל הדבר הנמאס דברי המתלוצצים והחנפים ודוברי שקרים אמרו רבותינו [סוטה מ"ב ע"א] ארבע כתות אין מקבילות פני שכינה כת לצים כת חנפים כת שקרים כת מספרי לשון הרע, שידוע הוא שאין מקביל פני שכינה אלא המרבה דברים מן החלק האהוב או המצוה בו, ואלו בהפך מזה. ואמר על לצים שמזונותם מתמעטין וגורם כליה בעולם ונופל בגיהנם, וזה מבואר כי מושב הלצים לא יתעסקו בישוב העולם, ובזה מזונותיהם מתמעטין וגם גורמין כליה לעולם לאשר ימשכו אחריהם. אמנם נופל בגיהנם זה מבואר. ועל החנפים אמר [שם מ"א ע"ב] כל אדם שיש לו החנופה נופל לגיהנם שנאמר [ישעיה ה' כ'] הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע מה כתיב אחריו לכן כאכול קש לשון אש. ודבר ידוע הוא כי הלצים הם גונבים דעת הבריות וחומסין נפשם המשכלת. ודוד ע"ה פתח ספרו בהרחקת הדבורים הנאסרים והנמאסים אמר [תהילים מז' א'] אשרי האיש וגו' ובמושב לצים וגו' והיה כעץ וגו'.
המצוה י"א מצות קדוש ה' [בסהמ"צ לר"מ עשה ט'], שנאמר [ויקרא כ"ב ל"ב] ונקדשתי בתוך בני ישראל. לשון סיפרא [תו"כ אמור פרק ט' ה"ד] ממשמע שנאמר [ויקרא שם] ולא תחללו את שם קדשי מה ת"ל ונקדשתי בתוך בני ישראל, מסור עצמך לקדש [לפנינו וקדש] שמי. מצוה זו כמו שיתבאר תועלתה גדול לנפש, כי ימיר הכלה בקיים, כי הוא במיתת הגוף יחיה נפשו שהיא תכלית האדם. וג' עברות הם שאמרו חכמים [סנהדרין ע"ד ע"א וש"נ] יהרג ואל יעבור והן עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. אמנם בעבודה זרה הענין המבואר שזה מיתת נפשו, וכשמוסר עצמו למיתה כדי שלא יעבוד ע"ז כבר העיר נפשו המשכלת לידבק בשם ויחיה לעולם. וכן בגלוי עריות מבואר גם כן שבה השחתה גדולה לנפש וסלוק השכינה לנפש, כאמרם [סוטה ג' ע"ב, ספרי דברים פיס' רנ"ד ורנ"ח אבדר"נ ספל"ח] ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך [דברים כ"ג ט"ו] מלמד שהעריות מסלקים את השכינה, וכשימסור עצמו למיתה להתרחק מן הגנות ההוא כבר הגביר שכלו על מזגו והרי הוא כאלו הוא בנפש לבד ויתן לו ה' מהלכים בין העומדים. אמנם שופך דם האדם הנקי עונו גדול מנשוא, כי האדם נברא בצלם אלקים, וידוע הוא שחיי האדם לחיי שכלו הנאצל מן העליונים, וכאשר ימיתהו כאלו יחשוב להמית השכל ההוא. וזה כונת מאמר רבותינו ע"ה באמרם [בר"ר פל"ד כ'] כל מי ששופך דמים מעלה אני עליו כאלו ממעט את הדמות, שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך [בראשית ט' ו'] מה טעם כי בצלם אלקים עשה את האדם [שם]. וכאשר ימסור עצמו למיתה כדי שלא ימית נפש חברו, כבר העיר שכלו וידבק בה' ויחיה לעולם. אמנם בשאר המצות יעבור ואל יהרג, שהמצות נתנו לחיי האדם למען נפשו כמו שאמר הכתוב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם [ויקרא י"ח ה'] ואמרו רבותינו [יומא פ"ה ע"ב, סנהדרין ע"ד ע"א, עבודה זרה כ"ב ע"ב] ולא שימות בהם, והתנו בשאר מצות כשהגוי אינו מתכוין אלא להנאת עצמו [סנהדרין ע"ד ע"ב], כגון לבנות לו בית ולעשות לו מלאכה בשבת וכיוצא בזה, שאחר שהוא להנאת הגוי לא ימשך בזה. אמנם אם נתכון להעבירו, אם הוא בינו לבין עצמו מותר ואם בפרהסיא יהרג ואל יעבור. הכונה בזה שאם יעיז פנים לעשות בפרהסיא ימשך אחר העברה וימית נפשו, עם הכונה גם כן כי כאשר יהיה בפרהסיא ימות אחרים שילמדו ממנו. וכאשר ימית עצמו כדי שלא תבטל המצוה לכבוד ה' המצוהו תגיל נפשו בה' ובקדוש ישראל יתהלל [ע"פ ישעיה מ"א ט"ז] וכן כשהמלך גוזר שמד לבטל דת או מצוה יהרג ואל יעבור [סנהדרין שם] מפני שיולד מזה בטול המצות לגמרי, שהמצות הן חיי הנפש וכאשר ימסור עצמו למיתה כדי שלא יבטלו מצות התורה לכבוד ה' המצוה, ולכבוד המצות והערתם אז יקנה עולמו בשעה אחת. וכדרך שאמרו באונסין כן אמרו בחולאים שאין מתרפאין בע"ז וג"ע וש"ד [פסחים כ"ה ע"א], וזה שאין לו לחיות גופו במיתת נפשו. אמנם בשאר מצות התורה מותר להתרפאות בשעת סכנה כפי דרך שבארנו, ושלא בשעת סכנה אסור כדרך הנאתן, ר"ל באכילה. שלא ימשך אחר האסורין שכונתם לקדושת הנפש, ושלא כדרך הנאתן מותר [שם כ"ה ע"ב] אחר שלא נהנה מן האסור כדרך הנאתו אין לחוש שימשך אחריו. אמנם כלאי הכרם ובשר בחלב אסור אפילו שלא כדרך הנאתן [שם כ"ד ע"ב] כי אין עקר אסורם מצד האכילה רק מצד ההנאה כמו שיתבאר במקומם. והדברים שהותרו לעבור עליהם לחיי גופו הוא למען יאריך ימים וישתדל בענינים שהן חיי נפשו, כאמרם [שבת קנ"א ע"ב, יומא פ"ה ע"ב] חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה, לפיכך כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר מתחייב בנפשו לכונה שכתבנו. וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את ה' [רמב"ם יסודי התורה פ"ה ה"ד, ועי' אגרת השמד עמ' ס']. שהיא מן העברות החמורות וחוטא בנפשו כפי הדרך שבארנו. כתב הר"ם [יסודי התורה שם סה"ד] מי שיכול להמלט על נפשו ולברוח מתחת ידי המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קאו ונקרא עובד ע"ז במזיד, ונטרד מן העולם הבא ויורד במדרגה של גהנם. והמקדשים [שם בראש ההלכה] את ה' בדבר שראוי לקדש אין מעלה גדולה כמעלתם, ועליהם אמר דוד [תהלים נ' ה' ע"פ סנהדרין ק"י ע"ב] אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח ע"כ.
ומה שיצטרך לנו לבאר הנה הוא פסוק ונקדשתי, שבארוהו רבותינו [סנהדרין ע"ד ע"ב] על ענין קדוש ה', כי יש מן החכמים שיקשה בעיניהם איך נכנסה זאת המצוה בפרשה שור או כשב. ואומר שאלו בא זה הפסוק למצות קדוש ה' היה מן הראוי להיותו במשנה תורה כשמזהיר על שמירת המצות. ומבארים ונקדשתי בתוך בני ישראל כאשר תזבחו לרצון. ואשר יראה לי למה שאמרו רבותינו שזה מצות עשה לקדוש ה' שטוב העיון במעלת המצות וכונתם הביאם לזה, ידוע הוא כי אחת מכונת הקרבנות כמו שנבאר במקום המצוה ההיא [עשה ל"ז] להערה כאלו הקריב חלבו ודמו לה' ויעורר את שכלו, אמרו חכמינו [עי' מדרש החפץ בתו"ש ויקרא אות נ"א] אדם כי יקריב מכם [ויקרא א' ב'] מעלה אני עליכם כאלו הקרבתם עצמכם לפני. ומפני שהיה מן העבודות הקדומות שהיו מקריבים עצמם או בניהם לעבודת אליליהם, צוה ה' שיקריבו הבהמות תמורת עצמם, כי ה' לא צוה שיעבדוהו בגופם רק בנפשם. וכן נאמר בהגדה בילמדנו [תנחומא בחוקותי ח' בראשית רבתי דף קל"ח] על בת יפתח, רוח הקדש צווחת נפשות אני רוצה שתקריבו לפני, אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי [ירמיה י"ט ה'] אשר לא צויתי לאברהם שישחוט את בנו אלא אמרתי לו [בראשית כ"ב י"ב] אל תשלח ידך וגו', ולא דברתי ליפתח להקריב את בתו, ולא עלתה על לבי על מישע מלך מואב שכתוב בו בשעה שנפל ביד מלך ישראל [מ"ב ג' כ"ז], ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה על החומה, אמרו אשר לא צויתי לאברהם לשחוט את בנו, כי לא תמצא מבואר שישחטהו רק והעלהו לעולה. וכך איתא בב"ר [פנ"ו ח'] אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, חזרת ואמרת קח את בנך את יחידך, עכשיו אתה אומר אל תשלח ידך אל הנער, אתמהא, א"ל הקב"ה לא אחלל בריתי שנאמר [בראשית י"ז כ"א] ואת בריתי אקים את יצחק. בשעה שאמרתי קח נא את בנך וגו' והעלהו וגו' מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי שחטהו אלא העלהו אמרתי לך אסקיה אחתיה. הנה נתבאר ממה שכתבנו כי אין חפץ ה' להקריב נפשות האדם, ולפי כונתנו הקרבנות היו תמורת האדם להקריב חלבם ודמם להערת שכלם, וזהו שנאמר בענין הקרבן בפרשה זו [ויקרא כ"ב כ"ט] וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו, הכונה בו להערת רצונכם שתהיו לרצון לפני ה', ובא אחר פסוק וכי תזבחו, ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה' [שם שם ל"א] שהכונה בו גם אם יש הערה בקרבנות עקר ההערה והשלמות הוא כאשר תשמרו מצותי ועשיתם אותם, ואמר אח"כ ולא תחללו את שם קדשי הכונה בזה, אם אמרתי שאיני רוצה מכם קרבנות רק לרצונכם ולהערתכם. וקרבנות מן הבהמה לכונה שכתבנו ושמירת המצות ועשייתן לבד לא נפשכם. ועתה בא לומר לפעמים שאני מבקש מכם קרבן מנפשכם והוא שתקריבו עצמכם לפני לקדושת שמי. וזה אמרו ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, ועל זה נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח.
ואחר שבארנו מה כונתנו בזה, נתעורר מעט בענין ספורי התורה בעקדה ובמאמרי רבותינו עם באור הר"ם. כי ענין העקדה מענין המצוה שאנחנו בה, ונביא תחלה הפסוקים כסדר [בראשית כ"ב א'—י"ב] ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. ויאמר קח נא את בנך וגו' והעלהו שם לעולה וגו'. וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו ויקח וגו'. ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא וגו'. ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם וגו'. ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק וגו'. ויאמר יצחק וגו' הנה האש והעצים ואיה וגו'. ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלקים ויבן שם אברהם את המזבח ויערוך את העצים וגו'. וישל[ח] אברהם את ידו ויקח את המאכלת וגו'. ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר וגו'. ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה וגו'. ב"ר [פל"ב ג', פל"ד א', פנ"ה ב', שהש"ר פ"ב ט"ז ועוד] ויהי אחר הדברים האלה ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו [תהלים י"א ה']. א"ר יוחנן היוצר הזה אינו בודק קנקנים המרועעים מפני שאינו מספיק להקיש עליו עד שהוא שוברו, כך הקב"ה אינו מנסה אלא הצדיקים, שנאמר ה' צדיק יבחן. ויהי אחר הדברים [בר"ר שם אות ד'] הרהורי דברים היו שם, מי הרהר אברהם הרהר ואמר שמחתי ושמחתי הכל ולא הפרשתי להקב"ה לא פר אחד ולא איל אחד, א"ל על מנת שתקריב לי בנך ולא תעכב. על דעתיה דר' אלעזר, דהוא אמר אלקים והאלקים הוא ובית דינו, אמרו מלאכי השרת אברהם זה שמח ושמח הכל ולא הפריש להקב"ה לא פר אחד ולא איל אחד, א"ל הקב"ה על מנת שנאמר לו שיקריב את בנו ולא יעכב, אומות העולם אמרו אברהם שמח ושמח את הכל ולא הפריש להקב"ה לא פר אחד ולא איל אחד, א"ל הקב"ה על מנת שיקריב לי את בנו ולא יעכב. והאלקים נסה את אברהם [שם אות ו'] ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא. ר' יוסי הגלילי אומר גדל[ו]. כנס הזה של ספינה, ר' עקיבא אומר נסה אותו בודאי שלא יהיו אומרין הממו ערבבו ולא היה יודע מה לעשות. שנאמר ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. לשון הר"ם פכ"ד משלישי [מורה נבוכים] ואמנם ענין אברהם אבינו ע"ה בעקדה כלל שני ענינים גדולים מפינות התורה, הענין האחד הוא להודיע אותנו גבול אהבת ה', ויראתו עד היכן מגעת, וצוה זה הענין אשר לא ידמה לו נתינת ממון ולא נתינת נפש, אבל הוא מופלג מכל מה שאפשר שיבא אחריו במציאות ממה שלא ידומה שטבע בני אדם יטה אליו, והוא שיהיה איש עקר בתכלית הכוסף לולד, ובעל עושר גדול ואיש נכבד ובוחר שישאר מזרעו אומה, ונולד בן אחר היאוש איך יהיה חשקו בו ואהבתו אותו, אבל יראתו ה' יתעלה ולאהבתו לקיים מצותו בו לולד ההוא, הניח כל מה שקוה בו ונתפייס לשחוט אותו אחר מהלך ג' ימים. כי אלו היה רוצה בו לעשות לשעתו ובאה המצוה אליו, היא פעלת בהלה בבלתי הסתכלות, ואמנם עשותו זה אחר ימים מעת בא המצוה, היה המעשה במחשבה והסתכלות אמתי ובחינת חק מצותו ואהבתו ויראתו, ושאין צריך להשגיח לענין אחר ולא לעורר הפעלות כלל, כי אברהם אבינו לא הסכים כלל לשחוט יצחק לפחדו מה' שיהרגהו או ירוצצהו, אבל כדי שיתפרסם לבני אדם מה שראוי לעשותו לאהבת ה' ויראתו, לא לתקות גמול ולא לפחד עונש כמו שבארנו במקומות רבים, ואמר המלאך לו כי עתה ידעתי [בראשית כ"ב י"ב], ר"ל שבזה המעשה תקרא ירא אלקים גמור, וידעו כל בני אדם גבול יראת ה' מה הוא. ודע שכבר חזק זה הענין בתורה ובארו ואמר, שתכלית כל התורה כלה וכל מה שכללה אותו מצות עשה ומצות לא תעשה ומספורים, אמנם הוא דבר אחד והיא יראת ה', הוא אמרו אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים (על הספר) [בספר] הזה ליראה את ה' הנכבד והנורא [דברים כ"ב נ"ח] והוא אחד משני ענינים המכוונים בעקדה. והענין השני להודיע אותנו איך יאמינו הנביאים באמת מה שיבואם מאת ה' בנבואה, שלא יחשוב החושב בעבור שהוא בחלום ובמראה כמו שבארנו, ובאמצעות הכח המדמה, שפעמים לא יהיה מה שישמעוהו או מה שיומשל להם אמת, או יתערב בו קצת ספק, ורצה להודיענו שכל מה שיראה הנביא במראה הנבואה הוא אמת ויציב, אבל הנביא לא יסופק בדבר ממנו כלל ודינו אצלו כדין הענינים הנמצאים כלם המושגים בחושים או בשכל. והראיה על זה הסכים אברהם לשחוט בנו יחידו כמו שצווה, ואעפ"י שהיתה המצוה ההיא בחלום או במראה. ולא היו הנביאים מסופקים בין חלום וחלום של נבואה, אלו היה אצלם ספק במה שישיגוהו ממראה הנבואה לא היו מסכימים לעשות מה שימאנהו הטבע, ולא מוצא בנפשו לעשות זה המעשה הגדול. ובאמת היה ראוי שיהיה זה הענין ע"י אברהם ויצחק, ר"ל העקדה, כי אברהם אבינו הוא שהתחיל להודיע היחוד, ולקיים הנבואה. ולהשאיר אחריו זה הדעת תמיד ולמשוך בני אדם אליו, שנאמר [בראשית י"ח י"ט] כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו'. ומה שנמשכו אחר דעותיו האמתיות המועילות הנשמעות ממנו, כן צריך שימשכו אחר הדעות הנלקחות מפעולותיו, וכ"ש הפעולה אשר בה אמונת הנבואה. והודיענו בו תכלית יראת ה' ואהבתו להיכן מגעת. כן צריך שנבין ענין הנסיונות, לא שה' יתעלה ירצה לבחון בני אדם ולנסותם עד שידע מה שלא היה יודע מקודם וחלילה ממה שידמוהו הסכלים הפתאים ברוע מחשבתם, ודע זה, ע"כ. ומבאור הר"ם בענין העקדה מבואר התועלת הנפשיי היוצא לנו מספור העקדה.
ואשר הוא עיקר גדול בתורה ואין צריך להאריך בזה, אך ארחיב באור מעט במאמרי רבותינו אם הם מסכימים בכונת העקדה לבאור הר"ם. ויראה לי שמאמרם הם שג' המאמרים האלו [שהובאו למעלה מבר"ר] חלוקים כל אחד כדי להגדיל מעלת אברהם, אלא כל אחד בא להוסיף לו מעלה על חברו, המאמר הראשון בא להודיענו שאברהם מצד שהיה ירא את ה' היה מהרהר בלבו באשר הטיב לו ה' והגדיל שמחתו בתכלית השמחה, שהוא ראוי לקדם פניו ולהודות לו שהכל מאתו עד שהיה שלם ביראת ה' כשבאה לו מצותו שיקריב בנו, והיתה תאותו חזקה לקיים גזרת ה' בשמחה, וכל זה מצד היותו תם וירא אלקים. ויהיה זה כענין איוב בתחלה כשהיה תם וישר וירא אלקים אמר ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך [איוב א' כ"א]. ואל זאת הכונה באה העקדה להודיע תכלית שלמותו מצד שהוא ירא אלקים תם וישר. המאמר השני בא להודיענו שמדרך עיון שכלי ראה אברהם כי באשר הטיב לו ה' והגדיל שמחתו, ראוי לקדם פניו ולהודות לו שהכל מאתו, וכדרך עיון שכלי ראה שאם יאמר לו ה' שיקריב בנו אשר בו גדלה שמחתו ראוי שישמע לקולו וישמח, באשר ידע מדרך העיון האמתי שכל אלו השמחות הם עניינים דמיוניים, ואין שמחה אמתית רק לשמוע דבר ה' ולקיים גזרותיו, ולזאת הכונה בא ענין העקדה. וזאת הדעת היא כדעת איוב אשר ראה ה' בעיון שכלי אמר [תהלים ס' ו'], לשמע אזן שמעתיך ועתה עיני ראתך, על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר, המאמר השלישי בא להודיענו שלא היה צריך לאברהם אבינו ענין זה מצד עצמו להתחזקו ביראת ה' בהיותו תם וישר, ולא מצד שיתאמת לו דבר זה בשכל עיוני, כי כבר ידע זה מקודם. אמנם ענין העקדה בא כדי ללמד דעת את העם ושיתפרסם באומות עד היכן מגיע יראת ה' ואהבתו, ותהיה כונה זאת ככונת באור הר"ם. והמאמר הראשון יחס לאברהם אבינו מצד שהיה תמים. והמאמר השני יחס ההרהור למלאכי השרת אשר שכל האדם נאצל מהם, והמאמר השלישי מיוחס לאמות העולם. ומחלוקתם "נסה" הוא, כי ר' יוסי הגלילי היה בורח לתאר ענין נסיון אצל ה' יתעלה, מפני שנראה שנוי דעת שיודע לו מה שלא היה יודע קודם, ובאר מלת נסה כמו נתת ליראיך נס להתנוסס [תהלים ס' ו'], ואמר שזה הענין היה לגדל ולרומם אברהם. ור' עקיבא בטוב עיונו לא רצה להוציא ענין נסה מפשוטו, ונטה אל דעת הר"ם שבא לפרסם הדבר ולהודיע עד היכן מגיע יראת ה' אצל השלם, שענין העקדה היה בדרך נסיון לא בדרך שיהיו אומרים שיהיה הדבר בבהלה או בערבוב רק במתון, וזה כביאור הר"ם כמו שמבואר בלשונו.
ומבואר הוא מלשון הר"ם שהוא הבין לשון "ידעתי" כמו הודעתי, ברח מליחס לה' יתעלה ידיעה בעת מה שלא היה יודע קודם. ויראה לי שאין צריך להוציא מלת ידעתי מפשוטו, ולבאר כונתנו נאמר, ידוע הוא ממה שהעירנו הר"ם, כי ידיעת ה' בדרכי הצדיקים והשגחתו בהם היא מצד שכלם והשגתם, עד שיתואר לשלם בעת שלמותו שה' יודע בעת ההיא במה שלא היה יודעו קודם, ואין זה שנוי ידיעה אצל ה' יתעלה. ידיעת ה' היא בשכל לבד, וידע האדם וישגיח בו בשקנה השכל מצד שידיעתו והשגחתו בשכל, והבן זה. וזאת הכונה בפסוק [תהלים א' ו'] כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד, ולפי זאת הכונה בעצמה אפשר לבאר הנסיון והבחינה בצדיקים השלמים מצד שהם שלמים בחינת ה' בהם כאמרו [שם י"א ה'] ה' צדיק יבחן. אמנם הרשע ואוהב חמס שנאה אינן בבחינה אצל ה', מאשר הם מרוחקים ושנואים אצל ה' באמרו [שם שם] רשע ואוהב חמס שנאה נפשו. וכמאמר דוד ודרך רשעים תאבד. ולפי זאת הכונה יתבאר לך המשל שהביא ר' יוחנן על פסוק ה' צדיק יבחן. כבר כתב הר"ם שבעקדה שני ענינים גדולים מפנות התורה, ויראה לי בו ענין שלישי, ואם אפשר שנכלל בענין שני שכתב הר"ם. והוא, שזה יורה שהנביאים לא היו מסופקים בין חלום וחלום של נבואה כמו שכתב הר"ם, ועוד הוראה האמנת אברהם אבינו לדברי הנבואה עם מה שיראה לו שיהיה בו סתירה לנבואה אחרת. והוא שכבר אמר לו ה' [בראשית כ"א י"ב] כי ביצחק יקרא לך זרע ועתה מצוהו להעלותו עולה, ואם יעלה על דעתך לומר אם יאמין סתירה בנבואות, נראה כאלו יאמר שאין דברי ה' קיימים, הכונה אצלי שהאמין בזאת בלתי סתירה אחרת, כי קריאת הזרע לאדם השלם הוא כאשר יקיים גזרת ה' ומצותיו, והוא הזרע הנצחי, כמאמר הנביא [ישעיה נ"ו ה'] ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות. ואם יקיים גזרת ה' ביצחק להעלותו עולה, יחשוב שהיא ההבטחה שהבטיחו ה' כי ביצחק יקרא לך זרע. ויש מי שאומר [עי' אבע"ז ורד"ק שם] שלא האמין אברהם בסתירת הנבואות, והיה מאמין כי ביצחק יקרא לו זרע כפשוטו. ואלו זה אמר ונשתחוה ונשובה אליכם, אך היה עושה גזרת ה' לראות מה יהיה באחרית, וראה באחרית שגזרות ה' קיימות ואין שנוי בדבר ה', כי לא אמר לו ה' בנבואה זו שחטהו אלא והעלהו כמו שנאמר בהגדה שכתבנו למעלה. וזה הבאור איננו נכון בעיני, כי הענין מורה שהוא היה הולך לכונת העקדה, אמנם דברי ה' לעולם קיימים שלא אמר אלא והעלהו, ואמרו ונשתחוה ונשובה אליכם כדי שלא ירגישו. ואשר תמהו איך ידבר הנביא דברי שקר אחר שהיה בדעתו לשחוט את בנו, אין זה שקר, כי בכמה מקומות ידבר היחיד בלשון רבים ולא ידבר רק אל עצמו, ודבר בלשון רבים למען לא ירגישו, וכונתו היתה לדבר מעצמו. ויש מי שאמר כי כדי שיתקיימו הנבואות היה בטוח שהי' יחייהו, על כן אמר ונשובה, אמנם היתה העקדה מעלה גדולה אצלו שיקחהו לבו לשחוט את בנו, גם אמונה גדולה שיאמין שה' יחייהו כדי שיתקיימו הנבואות, לאלה דברים רחוקים.
<h2>דף עה.</h2>
האזהרה של"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת של"ז] הוזהרנו מלגלות ערות אשה ובתה, והוא אמרו [ויקרא י"ח י"ז] ערות אשה ובתה לא תגלה. והעובר על לאו זה והוא שתהיה אחת מהן אשתו ויבעול האחרת חייב שריפה אם נחקרה העדות, והוא בכרת גם כן אם היה מזיד, ובשוגג חטאת קבועה.
האזהרה של"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת של"ו] הוזהרנו מלגלות ערות הבת עצמה. וזה לא התבאר בפירוש בתורה, לא בא לנו ערות בתך לא תגלה. ואמנם שתקה ממנה לבאור הדבר מהגלותו, כי הוא אסר בת הבן ובת הבת וכל שכן הבת. ובגמ' יבמות [ג' ע"א וש"נ] אמרו בתו עקר אסורא מדרשא אתיא דאמר רבה א"ר יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה, כלומר שהוא אמר בבת בנך או בת בתך ערותך הנה [ויקרא י"ח י"ז] ואמר באסור אשה ובתה ובת בתה שארה הנה זמה היא, כמו שבאסור אשה ובת בתה נאסרה בתו גם כן באיסור בת בנו ובת בתו נאסרה בתו גם כן. ואמר בענש אשר יקח אשה וכו' זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן [שם כ"ד י"ד], וכמו כן אשה ובת בנה בשרפה [בעבור] שבא בזה זמה, וגמרינן להו בג"ש (ו)הנה הנה דגבי בת בנו ובת בתו כתוב הנה כמו שבא באשה ובתה. ולשון גמרא כריתות [ה' ע"א] אל תהי ג"ש קלה בעיניך שהרי בתו אחד מגופי תורה ולא למדה הכתוב אלא מג"ש אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה. והבן אמרם לא למדם הכתוב, ולא אמר ולא למדנוה, כי אלה הדברים כלם הם קבלה מנביא ה' ע"ה, והם פירוש מקובל כמו שבארנו בפתיחת חבורנו הגדול בפירוש המשנה. ואמנם שכח הכתוב מלזכרה להיות אפשר להתלמד בגזרה שוה, וזהו ענין אמרם לא למדה הכתוב אלא לג"ש, והספיק אמרם גוף תורה. הנה התבאר מכל מה שקדם הנה שהבא על בתו או בת בתו בו בת בנו הוא בשריפה. ואם לא נודע או לא נחקרה העדות הוא נכרת אם היה מזיד, ואם היה שוגג באחת מהם יקריב חטאת קבועה.
האזהרה של"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת של"ד] הוזהרנו מלגלות ערות בת הבן. והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ח י'] ערות בת בנך לא תגלה.
האזהרה של"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת של"ה] הוזהרנו מלגלות ערות בת הבת. והוא אמרו ית' [ויקרא י"ח י'] בת בתך לא תגלה ערותן.
<h2>דף עה:</h2>
האזהרה של"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת של"ח] הוזהרנו מלגלות ערות אשה ובת בנה שנאמר [ויקרא י"ח י"ז] את בת בנה. וזו גם כן בשריפה ובכרת במזיד או חטאת קבועה אם היה שוגג.
<h2>דף עו.</h2>
האזהרה שנ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"ה, אישות פ"א ה"ד ופ"ב מהל' נערה בתולה הי"ז] הוזהרנו שלא לבא על האשה בלא קדושין ובלא כתובה. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ג י"ח] לא תהיה קדשה מבנות ישראל. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר והוא אמרו [ויקרא י"ט כ"ט] אל תחלל את בתך להזנותה. ולשון סיפ' [תו"כ קדושים פ"ז ה"א] אל תחלל את בתך זה המוסר בתו פנויה שלא לשום אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות. ושמע ממני למה כפל לאו זה בזה להשון ואי זה דבר הוסיף בו, וזה שכבר קדם מדינו יתעלה שהבא על הבתולה בין שיהיה מפתה [שמות כ"ב ט"ו, מצות עשה ר"כ] או אונס [דברים כ"ב כ"ח, מצות עשה רי"ח] לא יתחייב ענש מן הענשים כי אם קנס ממון בלבד, ולקחת הבעולה ההיא כפי מה שנתבאר בפסוק. והיה עולה במחשבתנו אחר שזה הדבר אין בו זולת קנס ממון, שיהיה דינו הולך כדין דבר שבממון, וכמו שיש רשות לאדם לתת לחברו ממונו עד שירצה או יפטרהו במה שיש לו אצלו, שיהיה כמו כן מותר לו שיקח בתו הנערה ויתננו לאיש יבעול אותה ויפטרהו מזה, אחר שזה זכות מזכיותיו, כלומר החמשים כסף שהם לאבי הנערה. או ג"כ יתנה לו על תנאי שיקח ממנו כך וכך דינרים, והזהיר מזה ואמר לו אל תחלל בתך להזנותה. ולפי שדנתי בה לענשו ממון לבד, אמנם הוא כשיקרה שיפתה או יאנוס, אבל שיהיה הענין ברצון שניהם יחד ובהסכמה אין דרך לזה. והראה הטעם לזה ואמר ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה, לפי שהפתוי והאנס לא יקרה אלא מעט, אבל כשיהיה הענין בבחירה ובהסכמה ירבה זה ויתפשט בארץ. וזה טעם יפה מאד ומשובח בזה הפסוק, והוא נאות לכל שזכרוהו החכמים למה שהסכימו עליו הדינים התוריים. וזה הלאו רצה לומר, לאו דפנויה לוקין עליו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בפסוק כמו שבאר הר"ם הנה. ובפרק מ"ט משלישי [מו"נ] כתב, מן הידוע כי צריך האדם לאוהבים כל ימיו, כבר באר זה ארסטו במאמר ט' מספר המדות [פרק ד'] אם בעת בריאותו והצלחתו יהנה בחברתם ובעת צרתו יצטרך אליהם ובזקנותו ובחלשת גופו יעזר בהם, וזאת האהבה נמצאת בבנים יותר ויותר גדולה, וכן בקרובים, ולא תשלם האהבה והאחוה והעזר בקרובים רק ביחסים עד שהמשפחה האחת שיקבצה אבי האב אחד, ואפילו אבי אב רחוק יהיה ביניהם בעבורו אהבה ועזר קצתם לקצתם וחמלת קצתם לקצתם, אשר היא אחת מכונות התורה הגדולות, ומפני זה נאסרה [הקדשה] למה שיש בהתרה מהפסד היחס, והיות הנולד ממנה נכרי לבני אדם כלם, לא ידע לעצמו קרוב ולא יכירהו אחד מקרוביו. וזהו הרע שבענינים לו ולאביו. וענין אחר גדול בטעם איסור הקדשה, והוא מניעת רוב התאוה במשגל והתמדתו, כי בהתחלף גופות הקדשות תוסיף התאוה בו, כי לא יתעורר האדם לגוף אחד שהרגיל בו תמיד, כהתעוררו לגופות מתחדשות חלוקי הצורות והענינים, ובאסור הקדשה תועלת גדולה מאד והיא מניעת הקטטות, כי אלו היתה הקדשה מותרת, היו באין אל אשה אחת אנשים רבים בעת אחת לפי המקרה, ולא היו נמלטים ממחלקת, וברוב הפעמים היו הורגים זה את זה או היו הורגים אותה, כענין הנודע מאז, ובית זונה יתגודדו [ירמיה ה' ז'], למנוע הרעות העצומות האלו ולהביא התועלת הכוללת והיא ידיעת היחסים נאסרה הקדשה והקדש ולא נמצא צד התר למשגל רק מיחד אשה ולישא אותה במפורסם, כי אלו היה די לה ביחודה לבד היו רוב בני אדם מביאין קדשה לבתיהם זמן אחד מוסכם בין שניהם ויאמרו שהיא אשתו, ומפני זה צוה לעשות מעשה אחר שייחדה אליו בו, והוא הארוסים, ושיתפרסם הדבר והוא הנשואין [רות ד' ב'] ויקח בעז וגו'.
<h2>דף עו:</h2>
דבור ששי. לא תרצח [שמות כ' י"ג, דברים ה' י"ז], אחר הדברות שקדמו שכוללות כל מה שצריך להנהגת אדם לגופו ולנפשו, באו אזהרות למה שצריך להשמר מן הדברים שהם להשחתת העולם. והתחיל ביותר מבואר בהשחתה והפסד, ובכלל מצוה זו כל המצות שבאו להרחקת נזקי הגוף. ובילמדנו בחמשה דברות ראשונות כתוב שמו ובחמשה אחרונות אין כתוב שמו, משל למלך שמוסר חותמו למי הוא מוסר, הוי אומר לנאמנים, חמשה דברות ראשונות אינם מדברות אלא בחסידות וביראה, אבל חמשה אחרונות מדברות ברוצחים ובמנאפים וגנבים ועדות שקר וחמדנים. הנה העידו במאמר זה כי הראשונות הם להשלים נפש האדם. וכבר בארנו במצות כבוד אב ואם [מצוה רי"ב] שבצד מה היא הערה להשיג אמתת מציאות ה'. והחמשה אחרונות כלם על הנהגת האדם לשמירת הגוף והממון, לפיכך לא נזכר בהם שמו. ובדרך זה בארו הא"ע ז"ל [שמות כ' ב'], מצאנו ה' הנכבד בחמשה דברים הראשונים וכבר פירשתי כי הדבור הראשון הוא היסוד ועליו כל בניני המצות, ואחריו כתוב לא יהיה לך, ופשע מי שאינו מאמין בשם גדול מפשע עבודה זרה, כי יש רבים שהם מאמינים בה' ומזבחים ומקטרים לע"ז כמו המקטרים למלאכת השמים שהם חושבים כי ייטיבו להם, כאשר אמרו [ירמיה מ"ד י"ח] ומן אז חדלנו לקטר למלאכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל, וכתוב [מלכים ב' י"ז ל"ג] את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים. וככה נעמן בהשתחויתו בית רמון [מ"ב ה' י"ח]. והנה אלו מודים בה' רק משתתפים עמו אחר, ע"כ כתוב בדבור זה השם הנכבד, ובדבור שלישי גם הוא כתוב כי פשע הנשבע לשקר פחות מע"ז, רק הוא בוזה את ה' בגלוי, אולי עשה זה בעבור כעס או בעבור צורך, כי בלבו מאמין בה' ולא ישתתף עמו אחר. ובדבור רביעי כתוב ה' ששבת ביום השביעי, והוא העושה מלאכה בשבת הוא מכחיש מעשה בראשית. וזה הפשע פחות מאשר ישא את שמו לשוא. ובדבור חמשי כתוב ה' כי האבות משתתפין עמו ביצירתו והנה מי שלא יכבדם כאלו אינו מכבד ה'. וחמשה דברים הנותרים כנגד האדם.
האזהרה רפ"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת רפ"ט, רוצח פ"א ה"א] הוזהרנו מלהרוג קצתנו שנאמר [שמות כ' י"ג, דברים ה' י"ז] לא תרצח, וחייב מיתה בסייף שנא' [שמות כ"א י"ד] מעם מזבחי וגו', ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בעצמה. אמנם מה שאמר [שמות שם] מעם מזבחי תקחנו למות באה הקבלה האמתית [יומא פ"ה ע"א ויבמות ז' ע"א] אפילו עובד עבודה, וידוע הוא כי הרוצח אינו ראוי לשרת ולחמול עליו, ובא ענין זה בתורתנו השלמה מאשר נמצא בקצת אמונות שלא ימותו כומריהם לעולם, וגם אם הרוצח בבית עבודתם לא יקחוהו משם למות. וידוע שבית ה' הוא לצדיקים צדק ילין בה ולא מרצחים.
המצוה קפ"ז. לר"מ [סהמ"צ עשין קפ"ו, הל' ע"ז פ"ד ה"א—ו'] צוינו להרוג אנשי עיר הנדחת כלן ולשרוף העיר עם כל מה שבתוכה, וזהו דין עיר הנדחת. והוא אמרו ית' [דברים י"ג י"ז] ושרפת באש את העיר ואת כל וגו', ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת להרוג האנשים החטאים בנפשותם ולהחריב העיר ולא תבנה עוד שיהיה הרושם לדורי דורות לזכר מה שקרה. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [רמב"ם שם ה"ב ע"פ סנהדרין קי"א ע"ב קי"ב ע"ב] שצריך שיהיו המדיחים שנים ואנשים לא נשים ולא קטנים ושיהיו מדיחיה מתוכה ומאותו שבט ומאותה העיר והיו המודחים רוב העיר וממאה ועד רובו של שבט. הכונה אצלי בזה כי כשהם שנים מורה על רוע תכונת העיר או השבט. אמנם מה שאמ' אנשים ולא נשים וקטנים זה מבואר, אמנם מה שהתנו שיהיו מאנשי העיר או מן השבט זה מורה על רוע תכונת העיר או השבט, לפיכך ראוי לכלותם ולהחריב העיר. ובתנאי כאשר הודחו רובם זה מבואר. אמנם כשהם פחות ממאה איננו נחשב לישוב. לפיכך אין מחריבין את העיר, אבל דינו כדין עובד עבודה זרה. אמנם מה שאמר שאם היה רובו של שבט אין מחריבין את העיר, אולי שהכונה בזה שישוב גדול כזה אין ראוי להחריבו כדי שלא ימחה ישוב אחד מהשבטים.
<h2>דף פא:</h2>
האזהרה נ"ב הוזהרנו [לשון סהמ"צ ל"ת נ"ב, רמב"ם פי"ב מאיסו"ב ה"א וה"ב] מלהתחתן בכופרים והוא אמרו ית' [דברים ז' ג'] לא תתחתן בם, ובאר ההתחתנות מהו ואמר [שם] בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבתך. ובבאור אמרו בעבודה זרה [ל"ו ע"ב] דרך חתנות אסרה תורה. והעובר על זאת האזהרה יש בענש הפרש, וזה שהבועל את הגויה כשיבעלנה בפרהסיא כל מי שיהרגהו והוא מתעסק בעברה כבר הביא עליו הענש. כמו שעשה פנחס בזמרי [במדבר כ"ה ח'] אמר [סנהדרין פ"א ע"ב] הבועל ארמית קנאין פוגעים בו. אך לפי התנאים שאמרו והוא שיבעול בפרהסיא, ובשעת מעשה וכמעשה שהיה. ואם לא נודע או שפרש ולא פגעו בו קנאים מהו מחויב כרת. אבל לא נתבאר זה הכרת בתורה. אמרו לא פגעו בו קנאים מה הוא ונתבאר שהוא בכרת מאמרו [מלאכי ב' י"א—י"ב] חלל יהודה את קדש ה' וגו' יכרת לאיש אשר יעשנה וגו' אמרו מכלל שהוא בכרת. וכשיתאמת על איש שבא על גויה בהתראה ועדים יתחייב מלקות מדאורייתא ודע זה, ע"כ. לפי פסק ההלכה לא אסרה תורה אלא דרך חתנות [ע"ז ל"ו ע"ב, רמב"ם ה"ב]. והכונה בו שעם החתון נרבה החבורה והתקרב האהבה וילמד ממעשיו, וזה מבואר בפסוק באמרו [דברים ז' ד'] כי יסיר את בנך מאחרי. ומדברי סופרים הבא על הגויה לשם זנות מכין אותו מכת מרדות [ברכות נ"ה ע"א] שמא יבא להתחתן עמהם, או להתקרב עמהם באהבה וגם הוא משחית זרעו. ומה שכתב הר"ם הבא על הגויה לשם זנות מלקות מן התורה אלא בכהן, וכן כתב הר"ם אמנם הבועל דרך זנות בפרהסיא הלכה למשה מסיני שקנאין פוגעין בו כמו שמצאנו במעשה פנחס וזמרי [שם ה"ג]. והכונה בזה מפני שיש בזה מן הגנות והעזות ושירגיל אחרים לידי זמה לפיכך פוגע בו הקנאי בשעת מעשה ואינו נהרג עליו אבל אם פרש והרגו נהרג עליו אעפ"י שמותר לקנאי לפגוע בו ולהמיתו והוא זריז ומשובח על זה, הבא ליטול רשות מבית דין אין מורין לו להרוג אותו אחר שלא נתבארה מיתה בתורה בזה. ואם נשמט הבועל להציל נפשו והרג הקנאי אינו נהרג עליו [שם ה"ה ע"פ סנהדרין פ"ב ע"א]. ואעפ"י שלא נאסר אלא בדרך חתון ענשו מפורש על ידי הנביאים שהוא בכרת כמו שבאר הר"ם. ולכונה שכתבנו אמרו [שם] שהבועל גויה כאלו נתחתן בעבודה זרה שנאמר [מלאכי ב' י"א] ובעל בת אל נכר. ונקרא מחלל קדש ה', לפי שהוא מחלל זרעו שהוא קדש לה'. כתב הר"ם [שם ה"ז וה"ח] זה אל יהי קל בעיניך אף על פי שאין בו מיתת בית דין יש בו הפסד שאין בכל העריות כמוהו שהבן מן הערוה בנו לכל דבר ובכלל ישראל יחשב אעפ"י שהוא ממזר, אבל הבן מן הגויה אינו בנו שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי, מסיר אותו מלהיות אחרי. ודבר זה גורם להדבק בגוים שהבדילנו מהם ולשוב מאחרי ה' ולמעול בו, ע"כ. ולגדור זאת האזהרה אסרו חכמים הרבה דברים, והוא שגזרו [שבת י"ז ע"ב, ע"ז ל"ה ע"ב] על פתן ועל יינן אפילו במקום שאין לחוש על יין נסך או לשתות במסבות שלהם שרוב המסובין גוים ואף על פי שישראל שותה מכליו. ובאה ההרחקה הגמורה בפת ויין מפני שהם עקר חיי האדם יקבצו חברה גדולה בין בני אדם. ומפני זה אסרו פתן של בעל הבית ואפילו במקום הדחק אמנם של פלטר לא אסרו במקום הדחק כשאין שם פלטר ישראל [ע"ז שם, רמב"ם פי"ז ממאכלות אסורות הי"ב], וכן אסרו בשוליהן בדבר העולה על שלחן מלכים ואינו נאכל כמו שהוא חי [ע"ז ל"ח ע"א] לכונה שכתבנו.
<h2>דף פג.</h2>
האזהרה קנ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת קנ"ג, מאכלות אסורות פ"י הי"ט] הוזהרנו מלאכול הטבל. והוא הדבר שלא הוציאו ממנו תרומות ומעשרות. והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ב ט"ו] ולא תחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'. והעובר על זה ר"ל אוכל טבל, חייב מיתה בידי שמים. (וההעהרה) [וההערה] על זה מאמרו הנה לא יחללו. ואמר בתרומות [במדבר י"ח ל"ב] ואת קדשי בני ישראל לא יחללו ולא ימותו. ויליף חלול חלול מתרומה שהיא עון מיתה כמו שבארנו. ולשון גמרת סנהדרין [פ"ג ע"א] מנין לאוכל טבל שהוא במיתה שנאמר ולא יחללו את וגו' את אשר ירימו לה' בעתידין לתרום הכתוב מדבר [חסר ויליף חלול חלול מתרומה רוצה באמרו בעתידים לתרום]. כאלו אמר לא יחללו קדשים שהם עתידים להרים אותם לה'. והוא אמרו "אשר ירימו" לעתיד. ואחר זה הפסוק אמר [שם שם ט"ז] והשיאו אותם עון אשמה באכלים את קדשיהם. ובגמ' מכות [ט"ז ע"ב] אמר [יכול] לא יהיו חייבים אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עקר, נטלה ממנו תרומה גדולה ולא נטלה ממנו תרומת מעשר, מעשר ראשון [ולא] (ו)מעשר שני ואפילו מעשר עני מנין, ת"ל [דברים י"ב י"ז] לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר [שם כ"ו י"ב] ואכלו בשעריך ושבעו, מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני. ואמר רחמנא לא תוכל לאכול בשעריך שזה כלו למלקות. אמנם עון מיתה אינו כי אם בתרומה גדולה ותרומת מעשר, שהאוכל מעשר ראשון קודם שיוציא ממנו תרומת מעשר חייב מיתה. והוא אמרו ית' ללוים כשצוה להוציא מעשר מן המעשר, ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו, שזאת אזהרה מלאכול מעשר ראשון בטבלו, ולזה חייבין עליו מיתה כמו שנתבאר במסכת דמאי. והפירוש עולה בידנו מכל זה הוא שהאוכל טבל קודם שיוציאו ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר חייב מיתה. ואזהרותיה מאמרו ולא תחללו את קדשי בני ישראל כמו שבארנו במצוה הזאת. ומי שיאכל הטבל אחרי יציאת התרומה קודם לכל המעשרות חייב מלקות, ואזהרתיה מהכא לא תוכל לאכול בשעריך. ושמור זה שלא תטעה בו, ע"כ. כונת אזהרה זו שאלו היה יכול לאכול ממנו קודם ההפרשה אולי ישכח הדבר, לפיכך באה בו אזהרה שלא יאכל ממנו עד שיפריש מה שמחוייב ממנו להפריש. ובא ענש מיתה באוכל טבל קודם הפרשת תרומה גדולה או קודם הפרשת תרומת מעשר לשתי סבות, האחת שלחם הכהנים הוא לחם קדש ואם יאכל ממנו קודם ההפרשה, כאלו אוכל מן התרומה אחר ההפרשה, והשנית, כדי שלא יזלזל בדבר וימהרו להפריש ממנה מה שראוי להפריש, אך מעשר ראשון ומעשר שני לא בא בהן עונש מיתה כי מעשר ראשון היה ידוע להם שהיה לפי חלקם המגיעם בארץ לפיכך לא יערבנו. ומעשר שני היה אכול לבעלים, אמנם התרומה היא להיות טרף לכהנים משרתי ה'.
האזהרה קל"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת קל"ו, פ"ז מהל' תרומות ה"א] הוזהר כהן טמא מלאכול בתרומה, והוא אמרו [ויקרא כ"ב ד'] איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר. ובגמרא מכות [י"ד ע"ב] אזהרה לתרומה מנין מאיש איש איזהו דבר השוה בזרעו של אהרן הוי אומר [זה] תרומה, ירצה לומר בזרעו של אהרון שיאכלוהו כלן זכרים ונקבות. וכבר נכפלה האזהרה גם כן בזה הענין באמרו [ויקרא שם ט'] ושמרו את משמרתי. והעובר על אזהרה זו חייב מיתה בידי שמים. [חסר כאן ויש להוסיף, ובפ"ט מסנהדרין (פ"ג ע"א) מנו מחויבין מיתה בידי שמים]. ובכללן כהן טמא שאכל תרומה [צ"ל טהורה]. ושמו ראיתם אמרו ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא, ע"כ. כונת אזהרה זו מפני שהתרומה היא קדש לא תאכל כי אם לטהור, כי טהרת הנפש תלויה בטהרת הגוף, והטומאה היא מצד החמר כמו שבארנו.
המצוה ל"ב שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת [רמב"ם מ"ע ל"ג רמב"ם כלי המקדש פ"ח] שנאמר [שמות כ"ח ב'] בגדי קדש. לשון הר"ם בספר המצות נצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש, והוא אמרו יתעלה ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות [שם כ"ט ח']. ואלו הם בגדי כהונה שמנה בגדים לכהן גדול וד' לכהן הדיוט. וכשיעבוד כהן בפחות מהבגדים שהן מיוחדים בעבודה ההיא או ביותר מהם עבודתו פסולה וחייב עם זה מיתה בידי שמים [זבחים ט"ז ע"א], ר"ל מחוסר בגדים שעבד. וכן מנו אותו בגמרת סנהדרין [פ"ג ע"א] בכלל מחוייבי מיתה בידי שמים. ולא בא בזה הכתוב, אבל בא הכתוב וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו והיתה להם כהונת עולם [שמות כ"ט ט'], ובא בפירוש המקובל בזמן שבגדים עליהם כהונתם עליהם אבל בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים [סנהד' פ"ג ע"ב]. והנה נתבאר כי זר ששימש במיתה. ואמ' בספרא [תו"כ צו דמילואים פ"א ה"ז ע"ש] וישם עליו את החשן [ויקרא ח' ח'] פרשה זו למדה לשעתה ולמדה לדורות, למדה לשעתה לשרות יום יום ולמדה לשרות יום הכפורים, בכל יום משמש בבגדי זהב וביום הכפורים בבגדי לבן, וכבר בארו בספרא [תו"כ אח"מ פרשה ה' ה"י] שלבישת בגדים אלו מצות עשה, והוא אמרם ומנין שאין אהרן לובש בגדים לגדלותו אלא כמקיים גזרת מלך, ת"ל [ויקרא ט"ז ל"ד] ויעש כאשר צוה ה' את משה. כלומר הבגדים האלו, ואעפ"י שהיו בתכלית היופי בעבור שהם מזהב ושהם וישפה וזולתם מן האבנים היפות, לא יכוין בהם היופי אבל לקיים הציווי שצוה האל למשה לבד, והוא שילבש אלו הבגדים תמיד במקדש ע"כ. זמן הנראה שאחר שאין ראוי לכהנים ללבוש הבגדים כי אם למצוה, ומחוסר בגדים ג"כ למיתה, שיש הערה גם כן בענין הבגדים ובמספרם לדבר מה, ויש קצת רמז במספר הארבעה לכהן הדיוט ובמספר שמנה לכ"ג, אשר יוצק על ראשו שמן המשחה והיה משמש לפני ולפנים, ומדברי רבותינו נראה ג"כ שבגדי כהונה יש בהם קצת הערה, אמרו [זבחים פ"ח ע"ב ערכין ט"ז ע"א] למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות לומר לך מה קרבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרים, כתנת מכפרת על שפיכות דמים שנאמר [בראשית ל"ז ל"א] ויטבלו את הכתנת בדם, מכנסים מכפרין על העריות שנאמר [שמות כ"ח מ"ב] ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה, מצנפת מכפרת על גסי הרוח יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה, אבנט מכפרת על הרהור הלב דכתיב [שם שם ל'] והיו על לב אהרן. חשן מכפר על הדינין שנאמר [שם ט"ו] ועשית חשן משפט, אפוד מכפר על ע"ז שנאמר [הושע ג' ד' וצריך לומר. ואין] אין אפוד ותרפים, מעיל מכפר על לשון הרע יבא מעשה שבקול ויכפר על מעשה קול, ציץ מכפר על עזי פנים שנאמר [ירמיה ג' ג'] ומצח זונה היה לך מאנת הכלם. ועם האמנתו שהקרבנות והשיר ובגדי כהונה מכפרים על העונות הגדולות, יראה ג"כ בדרך העיון שלפי המכוון בענין הקרבנות ובכל עבודות הכהנים תמצא שהם יסבבו הסרת העונות הגדולות והם שלוחי ה' להנהיג את ישראל. ולפי זה הדרך אפשר לבאר שהכהנים עם הערתם בענין בגדיהם וענין הקרבנות אשר הם שלוחי ה' כמו שבארנו, הם מכפרים על העונות הגדולות ובאים על מה שהוא קיום העולם. אמנם העברות הגדולות וכאשר תתעורר במה שאמר בענין כפרת הבגדים תמצא שהם מכפרים על העונות הגדולות ובאים על מה שהוא קיום העולם, אמנם העברות הגדולות ע"ז וג"ע וש"ד ולשון הרע שקול כנגד שלשתן כמו שנתבאר בדברי רבותינו [ערכין ט"ו ע"א] ג"כ. ועל הדין שהוא אחד מן הדברים שהעולם עומד עליהם [אבות פ"א מי"ח]. אמנם פרטי הענינים, ר"ל שתהא הכתנת מכפרת על ש"ד וכן כלם, לא נתבאר לי רק במקצת כמו שאבאר, ולפי ששמעתי מקצת בעלי העיון בארו ענין חשן ואפוד ואורים ותומים בדברים לא יסכימו אל מעלת תורתנו הקדושה ומעלת הנבואה והשגחת ה' בנו, כפי משפטי הכוכבים והמבט והמערכת, והביאו ראיה מאבני האפוד ושמותם והמפותח בהם ומספר האותיות כמו שנמצא בחבוריהם הנודעים [עי' אבן עזרא פ' תרומה כ"ז ט' תצוה כ"ח ו' ורמב"ן שם]. לכן ראיתי לבאר הנה מה שיראה לי לפי דבריהם עם מה שהעירונו רבותינו במאמריהם, ואומר שלדבריהם שאומרים שהאפוד רמז לחגורת המזלות, וחשן רמז לכלי ההבטה, בא זה להערה בדרך הקרבנות לפי אחת מהכונות שבאו לבטל דעת עובדי האלילים שהיו מקריבים לאליליהם, וצוה ה' שיהיה הקרבן לה' להעתיק האמונות ההם, כן באו חשן ואפוד ואורים ותומים לזאת הכונה בעצמה שהיתה השאלה בהם בשם ה' לבטל דעות הוברי שמים אשר לא שמו ה' מבטחם, ואלו היו דעת האומות הקודמות שהיו נעשים כל מעשיהם וכל עניניהם על פי המבט והמערכת, כמו שנתבאר בתורתנו הקדושה [דברים י"ח י"ד] כי הגוים האלה וגו' אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך וגו'. כלומר שכל ענינינו על פי הנבואה האמתית שאין ספק בה לא בדרך הוברי שמים אשר רוב דבריהם שקר. והשואל הוא הנכבד שבישראל והוא כהן, ואין נשאלין אלא למי שמדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו [יומא ע"ג ע"א, רמב"ם כלי המקדש פ"י ה"י], והיו כענין הנבואה. והיו שמות האבות ושמות השבטים מפותחין בהם [רמב"ם שם פ"ט ה"ז על החושן], להעיר שהשגחת ה' בנו מאהבתו אותנו, ומשמרו הברית והחסד אשר נשבע לאבותינו. ולהודיע מעלת הענין ושהוא להשגחת ה' בנו לא היו נשאלין אלא למלך או לב"ד או למי שצורך הצבור בו [יומא שם, רמב"ם שם פ"י הי"ב]. ואחר שכונתנו שכונת החשן והאפוד לבטל דעת הוברי שמים נמצא קצת הערתנו באמרם אפוד מכפר על ע"ז, שאחד מחלקיה הוא האמונה בענין הכוכבים והורדת הרוחניים וזה היה נמשך להוברי שמים, וכאשר היתה השאלה באפוד על פי ה', להורות על סבת האפוד גבוה מעל גבוה, נמצא שהוא מכפר על ע"ז, כי עקר הכפרה הוא הסרת טנוף דעת הנפסד. ומה מאד נאתו לכונתנו זו מה שבאר אחד מחכמי העיון ואם לא בארו לזאת הכונה, והוא מה שאמר שאפוד הוא רמז לחררן, זה היה רמז יונתן ב"ע שתרגם [ירמיה ז' י"ח] ויעש כונים למלאכת השמים, קרדנטין. הנה לפי מה שתרגם יונתן בן עוזיאל נראה שקרדנטין הוא אחד ממיני ע"ז. וכן מצאתי כתוב באחד מספרי בעלי העיון שנמצא בהגדה שהיו מסתכלים באורים ותומים כדרך שהאצטרוגלין מסתכלים במזלות. והנה הענין מבואר אצלי לפי הדרך שבארנו, כי בדרך שהאצטרוגלין שהם הוברי שמים מביטים במזלות, כן היו הסתכלותם באורים ותומים על פי ה' לכונה שכבר כתבנו.
האזהרה קס"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת קס"ג, ביאת מקדש פ"א ה"ח] הוזהרו הכהנים מלבא אל המקדש והם פרועי ראש כמו שיעשו האבלים אשר לא יספרו שערם. והוא אמרו ית' [ויקרא י' ו'] ראשיכם אל תפרעו וגו' ואמר התרגום לא תרבון פרוע. ויחזקאל באר ואמ' [יחזקאל מ"ד כ'] ופרע לא ישלחו. וכן אמר יתב' במצורע [ויקרא י"ג מ"ה] [ו]ראשו יהיה פרוע, אמרו בסיפרא [תורת כהנים תזריע פי"ב ה"ו] יגדל פרע. ולשון סיפרא [תורת כהנים שמיני פרשתא א' מכילתא דמילואים מ'] גם כן ראשיכם אל תפרעו אל תגדלו פרע. וכבר נכפלה אזהרה זו בכהן גדול ואמר [את] ראשו לא יפרע [ויקרא כ"א י']. ואמנם נכפלה כדי שלא תחשוב שאמרו לאלעזר ולאיתמר ראשיכם אל תפרעו. אמנם הוא בעבור המת בלבד, והוא כשלא יעשה זה דרך אבלות יהיה מותר, על כן באר בכהן גדול שבעבור העבודה יהיה מסתפר. והעובר על אזהרה זו במיתה ר"ל אם שמש והוא פרוע ראש. ובכלל ואלו שבמיתה פרועי ראש מאמרו [ויקרא י' ו'] ולא תמותו. אמנם אם נכנס למקדש והוא פרוע ראש הוא באזהרה לא במיתה, ע"כ. כונת אזהרה זו למען יכון לקראת אלקיו כאשר יבא לשרת לפניו. ועוד כי ידוע הוא גם כן כי גדול השער מוליד יגון, וענין העבודה צריך לב נכון ושמח למען ינוח עליו רוח דעת ויראת ה'. ותהיה העבודה בלב שלם ר"ל בשלמות שכלו ודעתו להתעורר במכוון בקרבנות. לפיכך מי ששמש והוא פרוע חייב מיתה, לפי שמאחר שלא היה לבבו שלם אפשר שישיגהו הפך המכוון בקרבנות ויהיה זה סבת מיתת נפשו. אמנם כשנכנס למקדש והוא פרוע ראש באזהרה לא במיתה, כי הענש בא מפני העבודה כמו שבארנו, עם הכונה בו גם כן כי הנכנס למקדש הוא כנכנס בבית המלך שאין ראוי לבא שם רק דרך הדור. והעובד כעובד לפני המלך לשרתו שיענש אם לא יבא פניו בדרך שישמח המלך בראיית פניו והכל עולה לכונה אחת.
האזהרה קס"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת קס"ד, ביאת המקדש פ"א הי"ד, כלים פ"א מ"ה, יומא מ"ד ע"ב] הוזהרו הכהנים מלבא למקדש קרועי בגדים. והוא אמרו ית' [ויקרא י' ו'] ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו. ולשון סיפרא [תו"כ שמיני דמילואים פרשתא א' המ"א] ובגדיכם לא תפרומו אל תקרעו בגדיכם. ונכפלה אזהרה זו גם כן בכהן גדול [צ"ל ובגדיו לא יפרום, ויקרא כ"א י'] ואפילו שלא בשעת עבודה אסור לקרוע על מת שימות לו. ומפני זה התוספת נכפל זה הלאו. ובסיפרא [תו"כ תזריע פרשתא ב' ה"ג, ועי' רמב"ם שם ה"י] [ראשו] לא יפרע ובגדיו לא יפרום על מתו כדרך שבני אדם קורעים ופורעים על מתיהם, הא כיצד כהן גדול פורם מלמטה [וההדיוט מלמעלה]. ואם עבד ובגדיו פרומים הוא גם כן חייב מיתה, כי דין פרועי ראש וקרועי בגדים אחד. אמנם ביאת המקדש בענין זה הוא בלאו, ע"כ. כונת אזהרה זו ככונת הקודמת, ובאה אזהרה מיוחדת לכהן גדול שאפילו על מתו לא יקרע בשאר אבלים למעלתו ולגדולתו, שלא יעמוד שום זמן אלא בהדור וכבוד. וידוע הוא שהבגדים הקרועים מגנין האדם ומבזים אותו עם מה שבהם מהתעוררות היגון.
האזהרה קמ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת קמ"ו, מעה"ק פי"א ה"א] הוזהרנו מלאכול כלום מבשר העולה, והוא אומ' ית' [דברים י"ב י"ז] לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' וכל נדריך אשר תדור, ובא הפירוש [ספרי דברים פיס' ע"ד, מכות י"ז ע"א] נדריך זו עולה. לא בא הכתוב אלא ללמדך כי כל [אוכל] עולה בין קודם זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים בין לפנים מן הקלעים בין חוץ מן הקלעים שהוא עובר בלא תעשה. וזה הלאו הוא אזהרה לכל מועל. והעובר על אזהרה זו. ר"ל אשר יאכל מבשר עולה או אשר יהנה משאר קדשים שחייבים עליהם מעילה אם היה מזיד חייב מלקות ואם היה שוגג יקריב קרבן מעילה וישיב מה שנהנה בו ויוסיף חומש כפי מה שנתבאר במסכת מעילה. ובתשיעי מסנהדין [פ"ד ע"א] אמרו הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה, והביאו ראיתם על זה מאמרו ומתו בו [ויקרא כ"ב ט'] [בו] אמר ולא במעילה, ע"כ. וכונת אזהרה זאת מבוארת שאחר שהעולה כלה כליל לפי המכוון בה הוזהרו הכהנים שלא לאכול דבר ממנה. וכן למעלת הדברים הקדושים הוזהרנו שלא להינות מהם. ומאשר הנהנה בגופו מענין ההקדש הוא עון גדול חייב מלקות במזיד ובשוגג קרבן מעילה. ולמען יזהר מאכילתו גם כן מוסיף חומש על מה שאכל.
<h2>דף פג:</h2>
האזהרה קל"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת קל"ג] הוזהר כל זר מלאכול תרומה, והוא אמרו [ויקרא כ"ב י'] וכל זר לא יאכל קדש. ירצה בזה "הקדש" התרומה לבד, וכן הבכורים, כי הם נקראו תרומה כמו שאני עתיד לבאר [סהמ"צ לר"מ ל"ת קמ"ח] וזה רצוני באמרי כל תרומה ואם אכל תרומה בזדון חייב מיתה [בידי] שמים ואינו חייב תוספת חומש, כמו שנאמר בה' ובז' ממסכת תרומה. ובט' מסנהדרין [פ"ג ע"א] מנו מחוייבי מיתה בידי שמים ובכללן זר שאכל תרומה, ושמו ראית זה אמרו ית' [ויקרא שם ט'] ומתו בו כי יחללוהו ואחריו וכל זר לא יאכל קדש. ובשני מבכורים אמ' התרומה והבכורים חייבין עליהם מיתה וחומש ואסורה לזרים. ורב חולק על אלו המשניות כלן ואמר זר שאכל תרומה לוקה. וידוע הוא [ערובין נ' ע"ב וש"נ] כי רב תנא הוא ופליג. וכבר בארנו בפירוש המשנה [הקדמה לפירוש המשנה] שכל מחלקת שאינו מחלקת במעשה רק בדעות לא אחתוך בה הלכה ולזה לא אמרו הנה אם הלכה כרב או כסתם משנה. אחר שלדברי הכל לוקה. כי כל מחוייב מיתה בידי שמים על אחד מן הלאוין לוקה גם כן לפי מה שבארתי בהקדמת ספר זה, ע"כ. וכתבנו הכונה שם ונאסרה אכילתן רק לכהנים שהם משרתי ה' ובא בזה ענש מיתה למעלתם ולתכלית האזהרה כדי שלא יעכבו אצלם. ולא באה האזהרה ולא ענש בענין המעשרות כי זה היה כנגד חלקם המגיעם בארץ.
האזהרה קל"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת קל"ד, פ"ו מהל' תרומות ה"ה] הוזהר אפילו תושב כהן ושכירו מלאכול תרומה, והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ב י'] תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש, ואם אכל דינו כדין שאר זרים, ע"כ. כונת אזהרה זו ככונת האזהרה הקודמת, ואפילו תושב כהן ושכיר שהם אוכלי לחם הכהן נאסר להם לכונה שכתבנו.
האזהרה ע"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת ע"ה, ביאת המקדש פ"ד ה"א] הוזהר כהן טמא מן העבודות. והוא אמרו ית' לכהנים [ויקרא כ"ב ב'] וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי. ובפ"ט מסנהדרין אמרו [פ"ג ע"ב] מניין לטמא שהוא במיתה דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו ולא יחללו, ואמר במקום אחר [ויקרא כ"ב ט'] ומתו בו כי יחללוהו. וכמו שזה החלול במיתה בידי שמים כן הוא אמרו כאן ולא יחללו את שם קדשי ואם חללו ועבדו בטומאה חייבין מיתה בידי שמים [רמב"ם שם], ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת לכבוד האל ית' אשר יעבדו אליו, ואין הטמא באחת מן הטומאות ראוי לעבודת המלך עד שירחק וינקה עצמו. וכל עניני הטומאות מורים על טומאת החומר, והטהרה מורה על טהרת הלב שהוא סבת העיון השכלי שזה צריך אל העבודות.
האזהרה ע"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת ע"ו, ביאת מקדש פ"ד ה"ד] הוזהר כהן טמא מן העבודות ואעפ"י שכבר טהר עד שיעריב שמשו. והוא אמרו [ויקרא כ"א ו'] בכהנים ולא יחללו את שם אלקיהם. והעובר על אזהרה זו חייב מיתה בידי שמים ר"ל טבול יום ששמש, וזה לא בא בו כתוב מבואר בתורה אך הוא פירוש מקובל. ובתשיעי מסנהדרין אמרו [פ"ג ע"ב] בפי' אמרו ית' קדושים יהיו לאלקיהם ולא יחללו שם אלקיהם, אם אינו ענין לטמא שכבר נתבאר תנהו ענין לטבול יום ששימש. ויליף חלול חלול, ומנוהו מכלל מחוייבי מיתה, ע"כ. כונת אזהרה זו ככונת הקודמת ומבואר הוא בתורה שלא נגמרה טהרת טבול יום עד ביאת השמש, וזה שיעבור עליו כל היום, אעפ"י שטבל הרי הוא בטמאתו שאינו ראוי לשרת לפני המלך. אמנם מחוסרי כפורים אעפ"י שעבודתו פסולה איננו במיתה שכבר נגמרה טהרת כל גופו.
<h2>דף פד.</h2>
האזהרה קס"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת קס"ה, ביאת המקדש פ"ב ה"ה] הוזהרו הכהנים שלא לצאת מן המקדש בשעת עבודה. והוא אמרו ית' [ויקרא י' ז'] ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו. ונכפלה אזהרה זו גם כן בכהן גדול ואמר [שם כ"א י"ב] ומן המקדש לא יצא. ולשון סיפרא [תו"כ שמיני דמילואים פרשתא א', המ"ב] מפתח [אהל מועד] יכול בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה ת"ל ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הוי אומר בשעת עבודה, כי שמן משחת ה' עליהם [ויקרא י' ז'] אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה מניין לכל כהנים שבכל הדורות ת"ל כי שמן משחת ה' עליהם. ודע שיש בכהן גדול תוספת שלא ילוה מת, וזה פשט הכתוב באמרו [שם כ"א י"ב] ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וכן התבאר פ"ב מסנהדרין [י"ח ע"א] שהוא אם מת לו מת אינו יוצא אחר המטה. והביאו ראיה מאמרו ומן המקדש לא יצא [נלמוד מזה שמותר לו לעבוד ביום שמת לו מת, וכן פירשו בסנהדרין אמרו ומן המקדש לא יצא] ולא יחלל הוא דלא יצא הא אחר שלא יצא חילל [סנהדרין פ"ד ע"א], ר"ל כהן הדיוט שאין מותר לו לעבוד כשהוא אונן והוא מוזהר מזה ר"ל שלא יעבוד אונן מזה ההקש. וכבר נתבאר בסוף הוריות [י"ב ע"א] זה העקר שכהן הדיוט אונן לא יעבוד וכהן גדול עובד והוא אונן. הנה נתבאר לך שאמרו לא יחלל שמוהו הרחקה לא אזהרה כלל לא תהא עבודתו חולין אעפ"י שהוא אונן ופשט הכתוב שאמרנו לא יחלל הוא טעם פירוש לאזהרה הקדומה שהוא לא יצא כדי שלא יחלל. ולפי שני הענינים זה הלאו אין ראוי למנותו לאו בפני עצמו כמו שיתבאר למי שיבין העקרים הקדומים במאמר זה [בהקדמה לסהמ"צ הכלל השמיני]. וכבר נתבאר שאלו השלשה לאוין שהם לא יפרע לא יפרום ומן המקדש לא יצא. ואמנם נכפלו בכהן גדול כמו שנכפלה אזהרתו בגרושה וחללה זונה לבאר ענין אחד, ושהשלשה ענינים המזוהר מהם באלו השלשה לאוין הם בעצמם המוזהר מהם אמרו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ומפתח אהל מועד לא תצאו. ושמשה רבינו ע"ה אמנם הודיע אותם לאלעזר ואיתמר שרצה לומר שלא בהתרגזכם לזה הגורם הגדול יותרו לכם הענינים האסורים עליכם, אבל אתם עומדים על עמדכם מוזהרים מפריעת הראש וקריעה ויציאה מן הקדש בשעת עבודה. ונכפלה האזהרה בכהן גדול עד שתתברר לנו שאזהרה זו בשעת עבודה ועל שעת העבודה בלבד חייבין מיתה בידי שמים, כמו שתראם ז"ל מביאים ראיה על אמרו ומפתח אהל מועד לא תצאו מאמרו ומן המקדש לא יצא, ואעפ"י שחייבו ז"ל בכלל לאו מאלו הלאוין שנכפלו בכהן גדול ענין נוסף כמו שבארנו, לא יתרבה בעבור זה מנין המצות למי שיבין מה שהקדמנו, כי גופיה דקרא אמנם הוא שלא יעשה שום דבר מזה בשעת עבודה והבן זה, ע"כ. כונת אזהרה זו שלא יצא הכהן מן הקדש בשעת עבודה כדי שיהיו עיניו ולבו בעבודה ובמקדש האל, ולא יסיח דעתו מהמכוון בקרבנות. אמנם מה שבארנו על זה הפסוק שכהן גדול אינו יוצא אחר המטה כי למעלתו וגדולתו אין ראוי לו לבכות למת ולניד לו, ואם יצא אחר המטה אי אפשר שלא יתפעל ביגון. ואמנם אמרם שהוא עובד אונן מה שאין כן בכהן הדיוט, כי בידוע שלא ימנעהו זה משלמות העבודה לשלמותו ומעלתו.
<h2>דף פה:</h2>
האזהרה שי"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת שי"ט, ממרים פ"ה ה"ב] הוזהרנו מלהכות ההורים, ולא נתבאר גם כן בכתוב אזהרה מיוחדת בזה המעשה, אבל הזכרת הענש ואמר [שמות כ"א ט"ו] ומכה אביו ואמו מות יומת ולמדנו אזהרה למכה אביו על דרך שלמדנו אותה למקלל אביו [רמב"ם ה"ח], וזהו כי כבר בארנו במצוה ש' שאנו מוזהרין על כל איש ישראל שלא להכותו ואביו בכלל. ולשון מכילתא [משפטים דנזיקין פ"ה] מכה אביו ואמו מות יומת ענש שמענו אזהרה לא שמענו ת"ל ארבעים יכנו לא יוסיף [דברים כ"ה ג'] והרי דברים קל וחומר אם מי שמצווה להכותו הרי הוא מוזהר שלא להכותו, מי שמצווה שלא להכותו דין הוא שיהיה מוזהר שלא להכותו. והעובר על לאו זה כלומר שיכה אביו ואמו במזיד ויוציא מהם דם [סנהדרין פ"ה ע"ב] הרי הוא חייב חנק, ע"כ. כונת אזהרה זו ככונה הקודמת. ומה שצריך שנבאר שמקלל אביו לאחר מותו חייב מיתה ומכה לאחר מיתה פטור [שם ורמב"ם ה"ה]. ואשר יראה לי בזה שהקללה הוא בזיון דבק בנפשו וכאלו הוא רוצה בו השחתה, וכאשר יקללהו אחר מותו כאלו ישחיתהו, ר"ל כאילו ישחית השארותו אמנם המכה אינו מכה אלא הגוף שהוא בעל כליון והשחתה. אמנם מה שבאה הקבלה [סנהדרין ורמב"ם שם] שמכה אביו ואמו אינו חייב מיתה אלא בהכאה שיש בה חבורה, כי הכאה שיש בה חבורה היא הכאת נרשמת ונראית לעין, וזה הוא הבזיון שתראה למין החבורה שיעשה האב לבן [אולי צ"ל הבן לאב], ולתכלית ההרחקה אמרו רבותינו [שם רמב"ם ה"ז] שאסור להקיז דם לאביו או לחתוך לו בשר אם יצטרך לרפואה או להוציא ממנו קוץ או חץ וכיוצא בזה ואם עשה פטור, ואם אין שם מי שיעשה אלא הוא הרי הוא מקיז וחותך ומוציא הקוץ כפי מה שידרשוהו לעשות.
האזהרה שי"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת שי"ח, ממרים פ"ה ה"א] הוזהרנו שלא לקלל אב ואם. אמנם לשון התורה בענש הוא מבואר, והוא אמרו ית' [שמות כ"א י"ז] ומקלל אביו ואמו מות יומת. והוא מכלל הנסקלים [סנהדרין נ"ג ע"א, ס"ו ע"א], ואפילו קלל א' מהם בשם אחר מותו במזיד יסקל [שם פ"ה ע"ב]. אמנם האזהרה לא התבארה בכתוב מבואר לא אמר לא תקלל אביך, אבל כבר באה האזהרה מקללת כל איש מישראל וזה כולל האב וזולתו [סנהדרין נ"ו ע"א] ובמכילתא [משפטים דנזיקין פ"ה] אמרו ומקלל אביו ואמו מות יומת ענש שמענו אזהרה מניין, ת"ל אלקים לא תקלל וגו' [שמות כ"ב כ"ז] אם דיין הוא אביך הרי הוא בכלל אלקים לא תקלל, ואם נשיא הוא בכלל נשיא ואם בור הוא ה"ה בכלל לא תקלל חרש הרי אתה דן בנין אב משלשתם וכו' עד הצד השוה שבהן שהן בעמך ואתה מוזהר מקללתו אף אביך שבעמך אתה מוזהר מקללתו. ובסיפרא [תו"כ קדושין פ"י ה"ז] איש איש כי יקלל את אביו ענש שמענו אזהרה מניין ת"ל אלקים לא תקלל כמו הלשון שבמכילתא בשוה, ע"כ. ומה שבא ענש גדול במקלל אב ואם, מה שאין כן במקלל אחד מישראל הנשיא והמלך, לפי שזו תכונה רעה בנפש כאשר יקלל ויבזה אותם שהם סבה קרובה למציאותו, וכל שכן מהם כמו שהוא סבת הסבות. וכבר ידעת מאמרם השוה הכתוב קללת אב ואם לברכת המקום, ולכונה זו המקלל את אביו ואפילו לאחר מותו נסקל. ויש חלוק בין קללת אב ואם למקלל אחד מישראל שאינו בענש מיתה, אלא כשקלל בשם מן השמות המיוחדים בברכת ה'. אמנם אם קלל בכנוי לוקה כמקלל [שבועות ל"ו ע"א, רמב"ם ה"ב] אחד מישראל וזהו כפי המקובל. עם הכונה בו גם כן כשהיו... שיהא חייב. אמנם מה שבאה הקבלה [סנהדרין פ"ה ע"א, רמב"ם הי"ב] שאם אביו ואמו אינו עושה מעשה עמך, ר"ל שהוא בעל עברות שאינו חייב מיתה, זה מבואר שאחר שהוא בעל עבירות הרי הוא כאלו אינו אביו לפיכך פטור על קללתו והכאתו, מכל מקום אסור להכותו ולקללו ואפילו נגמר דינו ויוצא ליהרג [סנהדרין שם, רמב"ם הי"ב]. ואם עבר אביו או אמו עברה שחייב עליה מלקות או נדוי אין הבן נעשה שליח להכותו ולנדותו אעפ"י שהוא שליח בית דין ואעפ"י שהן ראויין לכך ולא עשו תשובה [רמב"ם הי"ג]. אמרו חכמים [סנהדרין פ"ה ע"ב, רמב"ם הי"ג] לכל אין הבן נעשה שליח להכותו ולקללו חוץ ממסית שאמרה תורה [דברים י"ג ט'] לא תחמול ולא תכסה עליו, והכונה מבוארת. ואעפ"י שאין הבן חייב אלא בקללה ושיקלל בשם כמו שבארנו, המבזה אביו ואמו אפילו ברמיזה ארור מפי הגבורה [רמב"ם הט"ו] שנאמר [דברים כ"ז ט"ז] ארור מקלה אביו ואמו. וכן הוא אומר [משלי ל' י"ז] עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם וגו'. ומי שמבזה אביו ואמו באיזה ענין שיהיה בית דין מכין ועונשין אותו כפי מה שיראה להם.
האזהרה רס"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת רס"ג, מלכים פ"ח ה"ו] הוזהרנו מלמכור אשת יפת תאר אחר בעילתה בזמן שבעלה בעת כבישת הארץ ואם מכרה לוקה כפי מה שנתבאר במקומו, והוא אמרו יתעלה [דברים כ"א י"ד] והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת כי אחר שלקחה למלאות תאותו איננו מן הראוי שימכרנה. ודין יפת תאר הוא שאחר שבעלה ביאה ראשונה והיא בגיותה אם רצתה ליכנס תחת כנפי השכינה מטבילה לשם גרות, ואם אינה רוצה יושבת בביתו ומניחה לבכות על אביה ועל אמה ועל דתה, וכל זה משלמות תורתנו. ולמען לא ימשך אחריה כשהיא בגיותה צותה תורתנו שתגדל צפרניה ותגלח ראשה כדי שתתגנה בעיניו, לא רצתה להתגייר מגלגלין עמה כל שנים עשר חדש, לא רצתה מקבלת ז' מצות שנצטוו בני נח ומשלחה לנפשה, והרי היא ככל הגרים התושבים, ואינו נושא אותה שאסור לישא אשה שלא נתגיירה. האזהרה רס"ד לר"ם הוזהרנו מלהעביד אשת יפת תאר גם כן אחר בעילתה, ר"ל שלא ישתעבד בה וישאירנה אצלו כשאר הפלגשים המשועבדים. והוא אמרו יתעלה [דברים שם] לא תתעמר בה תחת אשר עניתה. ולשון ספרי [דברים פיס' רי"ד] לא תתעמר בה לא תשתמש בה. הנה נתבאר לך שאלו שני לאוין מזהירים בשני ענינים נבדלים, וזה שהוא מוזהר מלמכרה לזולתו ולהשאילה [צ"ל ולהשאירה] גם כן על צד השעבוד, אך יעשה כמו שצוה יתעלה ושלחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף. וכן באורו [סנהדרין פ"ה ע"ב] באמרו [דברים כ"ד ז'] גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו, אמרו משיכניסהו בביתו וישתמש בו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בעצמה לכונה שכתבנו באזהרה הקודמת. והוצרכה אזהרה זו שלא להתעמר בה ברשותו אחר שלקחה למלאות תאותו, ואלו באה האזהרה זו לכך הייתי אומר אין מן הראוי שיתעמר בה אחר שלקחה למלאות תאותו אבל יוכל למכרה. ואלו באה אזהרה שלא יוכל למכרה לאחר הייתי אומר אין מן הדין שימכרנה לאחר לשפחה אחר שמלא תאותו ממנה, אבל יוכל הוא להשתעבד בה ולהשאירה אצלו לשפחה, כי בידוע שיחמול עליה לפי שהיתה לו כאשה, לכך נאמר לא תתעמר בה.
<h2>דף פו.</h2>
האזהרה רמ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת רמ"ג, גניבה פ"ט ה"א] הוזהרנו מלגנוב נפש מישראל. והוא אמרו יתעלה בעשרת הדברות לא תגנוב [שמות כ' י"ג, דברים ה' י"ז]. ולשון מכילתא [יתרו פרשה ח'] לא תגנוב אזהרה לגונב נפש. ובגמרת סנהדרין אמרו אזהרה לגונב נפשות מניין ר' יאשיה אומר מלא תגנוב ר' יונתן אומר מלא ימכרו ממכרת עבד [ויקרא כ"ה מ"ב], ולא פליגי מר קא חשיב לאו דמכירה וכו' כי הוא לא יבא עליו הענש עד שיגנוב וימכור, וכשיעבור על שני הלאוין חייב חנק אמר יתעלה [שמות כ"א ט"ז] וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת, ע"כ. דיני אזהרה זו כפי מה שמבואר בכתוב, ובארו הקבלה [סנהדרין משנה פ"ז ע"ב] שאינו חייב אלא אם כן הכניסו ברשותו ונשתמש בו ומכרו לאחרים, אבל אם עדיין הוא ברשות עצמו אף על פי שנשתמש בו ומכרו פטור. וכן אם הוציאו מרשותו ונשתמש בו ולא מכרו או מכרו ולא נשתמש בו פטור. הכונה בזה כי אחר שהוציאו מרשותו ונשתמש בו ומכרו הרי הוא הגיע לסוף מעשה הגנבה לאבד נפש זה הנגנב, כי אין ספק שלא יקחנו בדרך זה אם לא בעל נפש חסרה ולכונה רעה. אבל אם הוא עדיין ברשותו, אולי חושב שלא יוציאנו הקונה מרשותו או הנגנב יעשה תחבולה שלא יצא, וכן כשנשתמש בו ולא מכרו או מכרו ולא נשתמש בו ולא הגיע לסוף מעשה הגנבה ובידו להניחו. וכן באה הקבלה האמתית [שם פ"ה ע"ב] שאם מכרו לאביו או לאחיו של נגנב פטור, הכונה בזה מבוארת שלא כיון לכונה רעה שהם ודאי יחמלו עליו. וכן באה הקבלה האמתית שאם הגונב ישן ונשתמש בו ישן ומכרו והוא ישן פטור, לפי שאין בה מדת העזות והאכזריות כמו שיש בגונב מי שהוא ער וגם כי זה דבר שאינו מצוי והתורה לא דברה כי אם על דרך קרוב. וכן באה הקבלה האמתית שהגונב בנו או אחיו או אפטרופוס שגנב היתומים הסמוכים אצלו, או בעל הבית שגנב מבני ביתו הסמוכים על שלחנו, ומלמד תנוקות שגנב אחד מן הקטנים הלמדים אצלו פטור, שבידוע אלו יחמלו על הנגנב ולא יהיה כונתם כדי להמיתו, וגם זה דבר שאינו מצוי. וכן באה הקבלה שכל הגונב מישראל מי שהוא בכלל מצות כגון גר או עבד חייב שבכלל אחיו בתורה ובמצות הם, אבל הגונב עבד או אפילו מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור, שאין זה בכלל אחיו.
דבור שמיני. לא תגנוב [שמות כ' י"ג, דברים ה' י"ז], הדברות שקדמו באו למה שצריך להנהגת האדם לגופו ולנפשו כמו שבארנו, ועתה התחיל להזהיר בענין שמירת הממון. ובאה הקבלה האמתית שאזהרה זו נאמרה בגונב נפשות וזה למעלת עשרת הדברים שמזהיר בדברים היותר מצויים או היותר רעים, וידוע הוא כי הענין היותר רע בחמדת הממון הוא מי שיביאנו זה לגונב נפש, ובכלל זה כל גנבת ממון. ואולי סמך גנבת נפשות לנאוף לפי שלפעמים תהיה גנבת הנפשות לנאוף כמו שאתה רואה תמיד באומות.
האזהרה רמ"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת רמ"ד, גניבה פ"א ה"א] הוזהרנו מלגנוב הממונות, והוא אמרו ית' [ויקרא י"ט י"א] לא תגנובו. ובמכילתא [יתרו פ"ח] לא תגנובו אזהרה לגונב ממון, והעובר על אזהרה זו חייב לפרוע מה שזכר הכתוב [שמות כ"א ל"ז, וכ"ג ג'] עם תשלומי כפל או תשלומי ארבעה או תשלומי חמשה או השבת הקרן בלבד. (ובספרי) [ובספרא] [תו"כ קדושים פ"ב ה"א וה"ב] לפי שנאמר בגנבה [שמות כ"ב ג'] שלם ישלם למדנו ענש אזהרה מניין ת"ל לא תגנובו [לא תגנובו] על מנת למקט [ב"מ ס"א ע"ב] ר"ל כדי להכעיס הנגנב ולצערו ואח"כ נשיבנו לו, לא תגנובו על מנת לשלם ארבעה וחמשה, ע"כ. אזהרה זו מבוארת בעצמה, כי הגנבה תכונה רעה בנפש והשחתת הישוב, לפיכך כל הגונב עובר על לא תעשה אפילו גונב ממון עע"ז ואפילו כל שהוא, ואפילו דרך שחוק כמו שמבואר במה שכתבנו, והכל כדי שלא ירגיל עצמו בכך. ובאי זה דרך שיגנוב חייב לשלם וקונסין אותו תשלומי כפל וכבר בארנו זה במצות עשה [רל"ט]. ומה שבאה הקבלה [ב"ק ס"ד ע"ב] שגנב שהודה את עצמו פטור מן הכפל מאמרו [שמות כ"ב ח'] אשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע את עצמו, הכונה בזה כדי לתת יד לפושעים לעשות תשובה ואעפ"י שהקטן אינו בן עונשים קטן שגנב בית דין מכין אותו כפי כח הקטן כדי שלא ירגיל עצמו בכך. וכשם שיש אסור גנבת ממון כן יש אסור גנבת דעת ויותר חמור ממנו אמרו [חולין צ"ד ע"א] אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי, ואעפ"י שטעות הגוי העובר מותר, בצד מה במקום שיש חלול ה' אסור להטעותו אפילו בדבר שלא יודע, כגון שימכור לו עור של נבלה ויאמר לו שהוא של שחוטה וכן כל כיוצא בזה באלו הענינים, ואפילו לגנוב דעת חברו במה שנראה שעושה לכבודו אסור כגון שהוא פותח חביותיו לכבודו, וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף פח:</h2>
המצוה קס"ו. [סהמ"צ לר"מ עשין קע"ד, רמב"ם הל' ממרים פ"א]. לשון הר"ם צוינו לשמוע לבית דין הגדול ולעשות כל מה שיצוונו בו מאסור והתר, ואין הבדל בזה בין הדבר שיסברוהו, או הדבר שיוציאוהו בהקש מן ההקשים שהתורה נדרשת בהן, או הדבר שיסכימו עליו יסודי התורה, או לפי ענין מן הענין שיהא דעתם שהוא ישר, ושבו חזוק התורה, הכל אנו חייבים לשמוע ולעשות על פיהם לא נעבור ממנו. והוא אמרו ית' [דברים י"ז י"א] על פי התורה אשר יורוך. ולשון ספרי [שופטים פיס' קנ"ד] על פי המשפט אשר יאמרו לך תעשה זו מצות עשה, ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת, ותועלתה כי משפטי התורה והמצות יצטרכו אל באור ארוך, ואם כל אדם יכול לברר המשפט כרצונו. ורבו המחלוקות, ותורתנו הקדושה כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולהכריע המחלוקות היו סנהדרי קטנה מעשרים ושלשה בכל מקום שיש ממאה ועשרים ולמעלה [סנהדרין משנה ב' ע"ב וגמרא י"ז ע"ב, רמב"ם הל' סנהדרין פ"א ה"ג] והצריך לדין או להוראה בא לבית דין שבעירו ועושה על פיו. ואם לא נתברר להם הדבר עולים לירושלם. ובירושלם היו שני בתי דינין מסנהדרין קטנה. אחד יושב על פתח העזרה. ואחד יושב על פתח הר הבית ובאין אל אותו שבהר הבית תחלה. ואם לא נתברר להם באין לב"ד של פתח העזרה, ואם לא נתברר להם אז באין לב"ד הגדול, שבלשכת הגזית שמשם תורה יוצאה לכל ישראל, ואם נסתפק להם דבר, נושאין ונותנין והולכין אחר הרוב [סנהדרין פ"ח ע"ב, רמב"ם ממרים פ"א ה"ד כה"ע]. וכשיצטרכו לגזור גזרות או תקנות גוזרים לפי מה שצריך [רמב"ם שם ה"ג] ואין יכולים לגזור אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בה [ע"ז ל"ז ע"א, רמב"ם ממרים פ"ב ה"ה] וב"ד שגזר אין ב"ד אחר יכול לבטלה אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין [עדויות פ"א מ"ה רמב"ם שם ה"ב]. ודברים אלו בתקנות, אבל ב"ד שגזרו או אסרו לעשות סייגים לתורה אין ב"ד אחר יכול לבטלן אפילו גדול ממנו אם לא לצורך שעה. [רמב"ם שם ה"ב וה"ג] ומשבטל ב"ד הגדול, אמרו רבותינו [ע"ז ז' ע"א רמב"ם שם פ"א ה"ה] ששתי בתי דינין או שני חכמים שנחלקו, אחד מטמא ואחד מטהר ואחד אוסר ואחד מתיר אם אין אתה יודע להיכן הדין נוטה, בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחר המקיל. ובעניני הגדרים והתקנות גוזרין אנשי העיר כפי מה שיראה להם ובמקום תלמיד חכם צריך שיעשה על פיו. וכל זה להשלים סדר בני אדם קצתם בקצתם.
האזהרה שי"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת שי"ב, ממרים פ"א ה"ב] הוזהרנו מלחלוק על המקבלים המעתיקים הדת ע"ה ומלצאת ממה שיצוו בה במעשה התורה, והוא אמרו יתעלה [דברים י"ז י"א] לא תסור מן הדבר וגומ'. ולשון סיפרי [דברים פיסקא קנ"ד]. לא תסור זו מצות לא תעשה. והעובר על לאו זה הוא זקן ממרא וחייב חנק, ובתנאים המקובלים המבוארים בסוף סנהדרין [פ"ו ע"ב] ע"כ. וענין זקן ממרא הוא חכם גדול מישראל יודע דיני התורה ודן ומורה כאחד מחכמי ישראל, ונפל מחלקת בינו ובין בית דין הגדול ולא חזר לדבריהם והורה שלא כהוראתם [רמב"ם פ"ג ה"ד]. ובא הפירוש המקובל שאינו חייב עד שיהיה חכם שהגיע להוראה וסמוך בסנהדרין ויחלוק עם בית דין הגדול במקומו. ואינו חייב עד שיחלוק בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או שתביא הוראתו לדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת [סנהדרין פ"ז ע"א] כגון שחלק בדיני ממונות או במנין הדיינין שדנין דיני ממונות, שלדברי האומר שזה חייב לזה, או שאלו ראויין לדין, כל שנטל ממנו כדין נטל ועל פי בית דין נטל, ואם קדש בו אשה מקודשת. ולדברי החולק שאומר שפטור היה או שאומר שאין אלו ראויין לדין שכל שנטל גזל הוא בידו, ואם קדש בו אשה אינה מקודשת. נמצא זה מביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת [רמב"ם שם פ"ד ה"ב ע"פ סנהדרין פ"ז ע"ב]. וכן כשיחלוק בגזרה מן הגזרות בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, וכן אם הורה להוסיף טוטפת חמשית בתפילין חייב מיתה. [סנהדרין פ"ח ע"ב, ועי' רמב"ם פ"ד ה"ג]. והכונה באלו הדינין מבוארת כי לא יגיע הזק אלא מחכם שהגיע להוראה שסומכין על הוראתו ואז תהיה תורה כשתי תורות. והתנאי שבא שיחלוק עמהם עם בית דין הגדול אשר נצטוינו אנחנו לעשות על פי התורה אשר יורו, והם הם מיסדי התורה ומעמידיה על מתכונתה, וכשיחלוק עמהם נמצא מקעקע יסודי התורה וסותר אותם. והתנאי שבא שיחלוק עמהם במקומם, כי כשהם במקומם אז מושבם מושב אלוקים, וכל דבריהם דברי אלקים חיים, ונמצא זה כשחולק עם השכינה. אמנם מה שהתנאי בזה שאינו חייב מיתה אלא כשהורה בדבר שזדונו כרת, הכונה בזה מבוארת כשאר עשה כן יעשה לו, ר"ל כי אז אפשר שיסבב מיתה לאחרים. והתנאי שבא בזה שאינו חייב מיתה עד שיורה לעשות ועשה כהוראתו, זה מבואר כי אז נשלם ההזק, אמנם כל זמן שלא הורה אעפ"י ששנה לאחרים פטור, כי אחר שלא הורה לעשות לא נשלם הזק הוראתו. ומה שבאה הקבלה האמיתית שאם הורה להוסיף טוטפת חמשית שהוא חייב מיתה, כל זה למעלת המצוה, לפי שבמספר הבתים יש הערה גדולה לנפש, וכל המונע הערה נפשית כאלו ממיתה, לפיכך חייב מיתה. עם מה שיביא זה לסתור הקבלה שרוב עקרי מצוה נשענים עליה.
האזהרה שי"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת שי"ג, ממרים פ"ב ה"ט] הוזהרנו מלהוסיף בתורה לא בכתוב ולא במקובל. והוא אמרו יתעלה [דברים י"ג א'] לא תוסיף עליו, ובבאור אמרו במקומות [ר"ה כ"ח ע"ב וש"נ, זבחים פ' ע"א ועוד]. עובר על בל תוסיף עברת על בל תוסיף.
האזהרה שי"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת שי"ד, ממרים פ"ב ה"ט] הוזהרנו מלגרוע מן התורה לא מן הכתוב ולא מן המקובל. והוא אמרו [דברים י"ג א'] ולא תגרע ממנו. ובמקומות אמרו [צריך לתקן ובכמה מקומות אמרו נמצא עובר כו'. עיין סנהדרין כ"ח ע"ב ועוד] גם כן עובר על בל תגרע, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת לשלמות התורה, וידוע הוא שהדבר השלם לא יקבל התוספת והחסרון וזהו גדר השלם הגמור. ומה שבאה הקבלה האמתית שב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין [יבמות צ' ע"ב, סנהדרין מ"ו ע"א], וכן הנביא מבטל מצוה מאמרו אליו תשמעון [יבמות שם, רמב"ם יסודי התורה פ"ט ה"ג, דברים י"ח ט"ו] כמו שבארנו במקום המצוה [מצות עשה ק"ט קס"ו] וכן בית דין הגדול. דע כי אין תוספת לכל דברי התורה ולא חסרון רק הכונה בו להעמיד התורה על שלמותה, ולפי זה הדרך באו הגדרים. וכל זה בכלל במצות אליו תשמעון ובאזהרת לא תסור מן הדבר אשר וגו', אם כן איננו תוספת ולא גרעון על מצות התורה [רמב"ם ממרים פ"ב ה"ט]. וגם הדבר ההוא שנצטוינו לשמוע מהנביא ולעשות על פי התורה אשר יורו ב"ד הגדול ושלא לסור מדבריהם איננו לחסר ולא לגרוע על מצות התורה, ר"ל שיחסרו מצוה אחת לעולם או יוסיפוה. רק מה שיצטרך לפי שעה. כי מה שאמר מכין ועונשין שלא כדין הוא לפי הצריך לפי המקומות והזמן לא שיקבעו כן הלכה לדורות. וכן מבטלין מצות עשה או מצות לא תעשה להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל לפי מה שהשעה צריכה, לא שיהיה הדבר קבוע כתב הר"ם בהלכות ממרים פ"ב [ה"ד] כשם שהרופא חותך ידו ורגלו של זה כדי שיחיה כלו כך ב"ד מורין בזמן מן הזמנים לעבור על מקצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כלם, כדרך שאמרו חכמים הראשונים [יומא פ"ג ע"ב] חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ע"כ. וצריך שנבאר עתה מאמר רבותינו [מגילה י"ד ע"א]. מ"ח נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממגלת אסתר, ומאי דרוש מעבדות לחרות אמרו שירה ממות לחיים לא כ"ש. וזה שלא תחשוב שיהא מגלת אסתר תוספת על דברי תורה, כי כבר אמרנו שלא יוכלו להוסיף ולגרוע אלא לפי שעה, אמנם הכונה בו שלא גזרו דבר ולא תקנו דבר שיכתב שנראה כתוספת על דברי תורה רק מגלת אסתר, ובארו שאין זה תוספת אלא באור אחד מד"ת, והוא אמרם מאי דרוש. כי כאשר ראו מצות [עשה ק"נ] והגדת לבנך שהיא מצוה להגיד לבנים מה שעשה ה' לנו כדי להודיעם אמתת ההשגחה שהיא יסוד תורתנו, יכנס תחת מצוה זו גם כן כל נס שיעשה לנו ה', שנספר לבנינו ונכתבנו לספר לדורות ואין זה תוספת אך נכנס תחת והגדת לבנך.
<h2>דף פט.</h2>
האזהרה כ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת כ"ז, ע"ז פ"ה ה"ח, סנהדרין רפי"א] הוזהרנו מהתנבא לשקר, והוא שיתנבא אדם בשם השם אבל יאמר מה שלא צוהו ה', או מה שאמר ה' לזולתו ויתפאר הוא בו, ויאמר שה' אמר לו הדברים ההם ולא אמרם. ולשון האזהרה מזה [דברים י"ח כ', ועי' אגרת תימן] אך הנביא אשר יזיד וגו' אשר לא צויתיו לדבר. והעובר על לאו זה חייב חנק גם כן. וכאשר מנו הנחנקין אמר ונביא שקר, ושם נאמר שלשה מיתתם בידי אדם אשר יזיד לדבר דבר בשמי זה המתנבא מה שלא שמע, את אשר לא צויתיו לדבר הוא לחברו צויתיו זה המתנבא מה שלא נאמר לו, ואשר ידבר בשם אלקים אחרים זה המתנבא בשם עבודה זרה, ע"כ. והכונה באזהרה זאת מבוארת, כי אחר שענין הנבואה הוא אחד מעקרי תורתנו והוא שנאמין מה שינבא הנביא מאת ה' הוא [ראה פ"ז מהל' יסודי התורה ה"א], כאשר יאמר מה שלא צוהו ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא יקרה, מזה בטול האמונה בנבואה. או אולי כשישמעו אליו יביא זה לבטול דת, או להאמין הפך האמת, והרי הוא כאלו מקעקע יסודי התורה, לפיכך ענשו גדול. והאומר בשמו מה שנאמר לנביא אחר הוא במיתה גם כן, מפני שזה חסה על ה' דברים לא אמרם אליו, וזה זלזול גדול לכבוד ה'. ואפשר שיולד מזה גם כן שיאמר דברים שה' לא צום,
האזהרה כ"ט לר"ם [ספר המצות לא תעשה כ"ט, ע"ז פרק ה' הלכה ט'] הוזהרנו מנשוא פני נביא שקר ומהמנע להמיתו. מפני שהוא מתנבא בשם ה', אבל לא נירא בזה מעונש כלל כשיתאמת חיוב מיתתו, והוא אמרו ית' [דברים י"ח כ"ב] לא תגור ממנו. ולשון ספרי [דברים פיס' קע"ח] לא תגור ממנו לא תמנע עצמך מללמד עליו חובה, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת מפני שהמון עם ירא ללמד חובה או להמית איש מתנבא בשם ה', לפיכך הוזהרנו מזה. ויולד מזה גם כן שמי שיירא ממנו ישמע אל דבריו ויגיע ממנו ההזק שהקדמנו. וענין נביא שקר הוא כי כאשר יאמר דבר ולא יהיה הדבר ההוא ולא יבא. וכבר בארנו במצות עשה [ק"ט] שנצטוינו לשמוע אל נביא אמת. ובאי זה דבר יבחן לך שהוא נביא אמת.
האזהרה כ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת כ"ו, הל' ע"ז פ"ה ה"ו] הוזהר כל איש מלהתנבא בשם עבודה זרה, והוא שיאמר שה' צוה בעבודתה ויעדה בטוב או ברע כמו שיחשבו נביאי הבעל ונביאי האשרה, ולא בא בכתוב אזהרה מבוארת מיוחדת בזה הענין. ר"ל אזהרה מתנבא בשמה, אבל נתבאר בכתוב העונש, וגזר במיתה אכל מתנבא בשמה. והוא אמרו [דברים י"ח כ'] ואשר ידבר בשם אלקים אחרים ומת הנביא ההוא. וזאת המיתה בחנק, לפי מה שהושרש אצלנו שהמיתה האמורה סתם חנק [נ"ב ע"א]. וכבר ידעת מה שבארתי לך בשרש הי"ד מהשרשין הקודמין לזה המאמר לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר [סנהדרין נ"ו ע"ב, יומא פ"א ע"א], ותהיה האזהרה שלו מאמרו [שמות כ"ג י"ג] ושם אלקים אחרים לא תזכירו. ואינו נמנע היות האזהרה האחת אזהרה על דברים רבים, ולא יהיה דינו דין לאו שבכללות אחר שהתבאר הענש בכל ענין וענין. והנה יבואוך מזה משלים במקומם, ע"כ. ענין אזהרה זו מבוארת בעצמה, שאין לך ע"ז גדולה מזו כי כאשר יאמר שה' צוה בעבודתה, מכחיש תורת ה' ומצותיה, גם יחס אלקות לעבודה זרה. ויותר כאשר יאמר שהיא עצמה צותה בעבודתה ויחס עליה הנבואה ויעודי הטוב והרע. ובאה הקבלה האמתית [סנהדרין פ"ט ע"א, רמב"ם הל' ע"ז שם] שאפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור וכיוצא בזה, הואיל ואומר זה בשם ע"ז כגון שיאמר ע"ז פלונית או כוכב פלוני אמר לי שמצוה לעשות כך, הרי הוא במיתה לכונה שכתבנו.
האזהרה כ"ח הוזהרנו [לר"מ בסהמ"צ ל"ת כ"ח, רמב"ם ע"ז פ"ה ה"ז, ופ"ט מיסוה"ת ה"ה] מלשמוע נבואות מתנבא בשם עבודה זרה. ר"ל שלא נמשך אחריו ולא נשאלהו ונאמר לו מה אותותיך ומה ראיותיך על זה המאמר [רמב"ם שם ה"ז] כמו שנעשה עם מתנבא בשם ה'. אבל נתרה בו כשנשמעהו מתנבא בשם עבודה זרה, ונזהירהו מזה כפי מה שנתחייב בכל חוטא. ואם יעמוד על טענותיו ושקריו, נביא עליו העונש כפי מה שיתחייב ממשפטי התורה, ולא נשגיח לאותותיו ולטענותיו, ואזהרתנו מזה, הוא אמרו ית' [דברים י"ג ג'] לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת שאם נשאל ממנו אות או מופת או נערוך עמו דין ותשובה, אפשר שיקרה כפי מה שיאמר, ויביא זה להמשך אחר ע"ז.
דבור שביעי. לא תנאף [שמות כ' י"ג, דברים ה' י"ז]. אחר אזהרת הרציחה הזהיר על הנאוף, שהוא סבת השחתת העולם. אמרו רבותינו [נ"ז ע"א] כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא לשון ערוה ועבודה זרה. וידוע הוא כי הנאוף יפיל חללים רבים. ובלעדי זה מבואר מה שבו מהשחתת הגוף באמרו [משלי ל"א ג'] אל תתן לנשים חליך והשחתת הנפש ג"כ לפי שהנמשך אחר תאות חמרו ימית שכלו. אמרו רבותינו [ספרי במדבר פיס' רנ"ח סוטה ג' ע"ב] ולא יראה בך ערות דבר [דברים כ"ג ט"ו] מלמד שהעריות מסלקות השכינה, ואמרו שאין לזאת העברה אריכות אף וזה מבואר. ובאה הקבלה האמתית שלא תנאף הוא אזהרה בנאוף אשת איש, וזה מבואר לכונת עשרת הדברים שמזהיר על הדברים העקריים והיותר מצויין. וכבר כתבנו שעשרת הדברים הם שרשי כל שאר המצות, ובכלל אזהרה זו כל המצות שבאו בענין עריות ושבאו ג"כ למעט התאוות החמריות.
האזהרה שמ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת שמ"ז] הוזהרנו מלגלות ערות אשת איש והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ח כ'] ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע, ובענש העובר על לאו זה [צריך להוסיף יש] הפרש, וזה שאשת איש אם היתה נערה המאורסה שניהם בסקילה כמו שבאר הכתוב [דברים כ"ב כ"ד]. ואם היתה בת כהן היא בשרפה והוא בחנק כלומר הבועל. ואם היתה בת ישראל והיתה בעולה שניהם חייבין חנק וזה כשנחקרה העדות, ואם לא נחקרה הרי הוא בכרת וזה כלו אם היה מזיד, ואם היה שוגג יקריב קרבן חטאת קבועה. וכבר נכפלה האזהרה בזאת העברה והוא אמרו [שמות כ' י"ד, דברים ה' י"ז] בעשרת הדברות לא תנאף ירצה בו האזהרה שלא לגלות ערות אשת איש. ולשון מכילתא [יתרו פ"ח] לא תנאף למה נאמר לפי שהוא אומר [ויקרא כ' י'] מות יומת הנואף והנואפת ענש שמענו אזהרה מניין ת"ל לא תנאף. ובסיפרא [בתו"כ ליכא, ועי' מדת"נ דברים כ"ב כ"ב] אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו ענש שמענו אזהרה מניין ת"ל לא תנאף אחד האיש ואחד האשה, ולא שמו ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך [ויקרא שם כ'] אזהרה, כי היא אזהרה שאינה כוללת נואף ונואפת, אבל היא אזהרה לנואף בלבד. וכן שאר העריות אי אפשר להם מבלי שיוציאו האזהרה לאשה גם כן מאמרו [שם י"ח ו'] לא תקרבו לגלות ערוה הרי הם שנים להזהיר האיש על ידי האשה והאשה על ידי האיש. ובגמ' סנהדרין [נ"א ע"ב] אמרו הכל היו בכלל נואף ונואפת הוציאו הכתוב בת כהן לשרפה ונערה המאורסה לסקילה, וכבר קדם לנו באור הענין בפתיחת זה המאמר. [כלל ז'].
המצוה ק"ט. נצטוינו לשמוע אל דברי הנביא אמת [סהמ"צ לר"מ עשין קע"ב] שנאמר [דברים י"ח ט"ו—ט"ז] נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך אליו תשמעון ככל אשר שאלת מעם ה' אלקיך בחורב [חסר, ביום הקהל] לאמר לא אוסף לשמוע את קול ה' אלקי ואת האש הגדולה הזאת לא אראה עוד ולא אמות. ענין הנבואה ומעלותיה כתב הר"ם בהרחבה בהקדמותיו לפי' המשנה ובספר מדע פ' שביעי ועשירי מהלכות יסודי התורה ובפ' ל"א ול"ב וקצת פרקים אחרים משני. וכבר כתבנו פעמים שאין כונתנו לכתוב מלשון הר"ם בהרחבה בהקדמתו רק מה שיצטרך לנו לבאור פסוק או מאמר מדברי רבותינו, או להערה על כונת המצות, ובענינים אחרים די לנו כשנרמוז המקומות אשר ימצא בהם הדבר ההוא בספריו. וענין מצוה זו היא המשלמת מעלת התורה כי ענין הנביא היה ללמד דעת את העם בעניני התורות והמצות, ולהוכיחם על רוע מעשיהם והנהגותיהם ולהגיד להם העתידות והפורעניות המתעתדות לבא בסבת מעשיהם הרעים למען ישובו, ולכן באה מצוה זו אחר אמרו [דברים שם י"ד] כי הגוים האלה וגו' אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו וגו'. שהנביא הוא שיגיד להם דבר אמת על העתידות, לא במה שהמעוננים והקוסמים מודיעים לאומות שהם מכזבים. וכבר באר זה הר"ם [רמב"ם פ"י מיסוה"ת ה"ג]. ולהיות ענין הנבואה צורך גדול לשלמות האדם לקיים התורה והמצות כמו שבארנו בא עונש גדול בזאת המצוה, והוא מיתה בידי שמים [סנהדרין פ"ט ע"א]. כאמרו [דברים שם י"ט] והיה האיש אשר לא ישמע את [צ"ל אל] דברי אנכי אדרוש מעמו... ולהיות דברי הנביא בדבר ה'... רחבעם ההאמנה בנביא כהאמנה בה' ית', והוא אמרו [דהי"ב כ' ב' ושם יהושפט ולא רחבעם, ע"ש] האמינו בה' ותאמינו האמינו בנביאיו ותצליחו. אמנם אמרו בזה הפסוק ר"ל בפסוק נביא מקרבך ככל אשר שאלת וגו' לא אוסיף לשמוע את קול ה' אלקי, הורה שהשלם בשלמות התורה אשר כח בו לשמוע קול ה' ולא יירא מן האש הגדולה לא היה צריך לנביא. ואמר בספרי [דברים פיס' קע"ו] הטיבו אשר דברו כונו לדעת המקום נביא אקים להם, בשכר יראה שנתירא זכו שיעמדו מהם [שם להם] נביאים, זה הענין מבואר בעצמו. ומה שאמרנו כי אשר בכחו לשמוע את קול ה' מתוך האש לא יצטרך לנביא, מפני שבשמיעת קול ה' היו כלם נביאים, כמו שנאמר בהגדה [מכילתא יתרו פרשה ט', ועי' מו"נ ח"ב פל"ב ל"ג] והקול ההוא שהיה במעמד הר סיני נאמינהו על דרך מופת בקול נברא. אמנם אמרם [ברכות ו' ע"ב] שהתורה נתנה בחמש קולות, רמז לחמשה חומשים והם הכוללים לכל מה שיצטרך אל האדם להשגת הנבואה. וכן באר הר"ם [מו"נ ח"ב פל"ו] ששלשה ענינים צריכים בענין הנבואה. וכן נראה מבואר מדברי רבותינו באמרם [נדרים ל"ח ע"א] אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר. והשלשה אשר באר הר"ם הם שלמות כח המדמה ביצירה, ושלמות המדות בבטול המחשבה בכל התענוגים הגופניים, והסיר התשוקה ושלמות הכח הדברי בלמוד. והמתבונן בענין תורתנו ומצותיה ושלמותם ישיג בהן הערה, והכונה לענין אלו ג' שלמיות ואעפ"י ששלמות כח המדמה הוא מעת היצירה כמו שבאר הר"ם. כבר באו מצות ואזהרת בתורה להעמיד אדם על מזג ישר. אמנם שלמות המדות ושלמות הכח הדברי, זה מבואר שבמצות התורה יקנה אדם שתי שלמיות אלה.
ומה שבארנו לפי כונתנו שאשר בכחו לשמוע קול ה' הוא המוכן לנבואה, ולמדרגתה העירו רבותינו על זה אמרם בילמדנו [תנחומא יתרו י"א] א"ר יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבאות כלם מהר סיני קבלו שנ' [דברים כ"ט י"ד] כי את אשר ישנו פה וגומר ולא הנביאים בלבד אלא אף החכמים שהיו ושעתידין להיות. מכילתא [תנחומא שם ובמכילתא ל"מ, שמ"ר כ"ח ו'] משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאכי [מלאכי א' א'] כבר היה בידו זה ימים רבים, שכל הנביאים עמדו בסיני ושם נמסרו הנבואות להם. אמנם הפסק הנבואה עתה בעונותינו, אפשר שהוא מענש הגלות. וכבר באר הר"ם [מו"נ ח"ב פל"ב] שאנו נאמין שהראוי לנבואה המכין עצמו לה אפשר שלא יתנבא וזה ברצון ה'. וזה אצלי כדמות הנפלאות, עם הכונה בזה שאין הנבואה שורה מתוך עצבות [שבת ל' ע"ב] והעצבון נמשך עתה. וכבר אמרו על יעקב אבינו שנסתלקה ממנו הנבואה [פדר"א פל"ח, תנחומא וישב ב' אדר"נ סוף פ"ל] בסבה שהיה נעצב לבנו. ולפי זאת הכונה יתבאר לך מה שהרחיבו רבותינו באמרם [תנחומא שמות י"ד] שהקב"ה עומד בצרה עם ישראל. ומה שאמרנו שהפסק הנבואה לענשנו ולעונותינו נמשך למאמר חכמינו [סנהדרין י"א ע"א] ראויין היו שתשרה עליהם שכינה כמשה ויהושע אלא שאין דורם ראוי לכך. ולזאת הכונה אצלי אמרם [שבת ל"ג ע"ב] שהצדיקים נתפסים בעון הדור, חלילה לנו שנאמין כי מפני רשעת הרשע נאסף הצדיק [ע"פ ישעיה נ"ז א']. וכבר (מה) [קדם] מאמר בתורתנו הקדושה [בראשית י"ח כ"ג—כ"ה] האף תספה צדיק עם רשע חלילה לך השופט וגו'. אמנם הצדיק נתפס בעון הדור לענשם שלא יוכיחם ולא ילמדו ממעשיו. וכבר באר הר"ם [רמב"ם פ"ו מהל' תשובה ה"ג] שאפשר שיהיה העון גדול עד שיהיה הענש שימנעו ממנו דרכי התשובה. וכן אפשר לבאר הצדיק נתפס בעון הדור לשלמותו. ואחר הערתנו בהפסק הנבואה בגלות, נבאר מאמר רבותינו אמרם [ב"ב י"ב ע"א] משחרב בית המקדש בטלה נבואה מהנביאים ונתנה לחכמים, והקשו על זה המאמר אטו חכם לא נביא הוא, אלא אעפ"י שבטלה מן הנביאים לא נטלה מן החכמים. ואמרם [ב"ב שם] חכם עדיף מנביא. ואמרם [ב"ב שם ע"ב] משחרב בית המקדש נתנה נבואה לשוטים ולתנוקות, אשר הנראה לפי אלה המאמרים שנביא הוא גם אם איננו חכם, ויהיה זה כקצת דעות נאמרו בנבואה. וכבר דחה זה הר"ם [מו"נ ח"ב פל"ב] וכבר ידעת מאמר רבותינו [נדרים ל"ח ע"א] אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, ואעפ"י שרבותינו אמרו [מו"נ בסוף הפתיחה] אין מקשין בהגדה. והכונה בזה כי אפשר שיהיו דעות (דעות) חלוקות, עם כל זה אם נוכל לישב המאמרים שיהיו כלם אמתיים ונוטין לכונה אחת. יורה זה על שלמות מאמרי רבותינו.
ואשר יראה לי כי אמרם אין הנבואה, דברו על גדר הנביא השלם. וכבר בארנו שג' כחות צריכין לשלמות הנבואה. ואפשר ששם נבואה יאמר על כל אחד ואחד מן הכחות, ויורה על זה מאמרם נתנה נבואה לשוטים ולתנוקות כמו שיתבאר. ואמר משחרב בית המקדש נטלה נבואה, כלומר שאחת מכונות הנבואה שהיא ללמד דעת את העם ולהנהיגם, נטלה מן הנביאים שזה לא נודע עתה לישראל בדרך נבואה, רק בדרך חכמת המנהיגים. ועל דרך זה אמרו אטו חכם לא נביא הוא, ר"ל כי אחת מן הכחות המעולות שנבואה היא החכמה, ר"ל שלמות הכח הדברי בלמוד. ואמר אעפ"י שנטלה מן הנביאים לפי הדרך שבארנו, או מן הנביאים בהגדת העתידות, כי שם נבואה המפורסם להמון הוא הגדת העתידות לבד אשר הוא בשלמות הכח המדמה, לא נטלה מן החכמים ר"ל שלמות הכח הדברי. ואמרם חכם עדיף מנביא, כי תאר החכם באשר מתואר לחכם והוא משלמות הכח הדברי בלמוד עדיף מנביא, במה שיעבירו ההמון שם נביא להגדת העתידות בשלמות הכח המדמה וטוב המשער, וזה אמת שהנכבד שבכחות הוא הכח הדברי. ואפשר לבאר חכם עדיף מנביא, שחכמת החכם תדירה מה שאין כן נבואת הנביא. ויש מי שבאר חכם עדיף מנביא ש... מפני שהוא קודם בזמן כי שלמות החכמה צריך שיקדם לשלמות הנבואה. ואמנם נתנה נבואה לשוטים ולתנוקות כמה שיעבירו ההמון שם נבואה בשלמות כח המדמה, וטוב המשער, וזה נתן לשוטים ולתנוקות שאין מחשבה וטרדה להן וחושיהן בטלין, וכח המדמה חזק, וזה מבואר בספרי הטבע. וכבר ידעת אמרם [ברכות נ"ז ע"ב] חלום אחד מששים, וסבת חלומות צודקים היא בנוח החושים ושכר המדמה שלהם חזק ואמרו [בר"ר פי"ז ז'] נובלת נבואה חלום. ואמרו משחרב בית המקדש, לפי שבסבת הטרדות והעצבון בגלות יחלש הכח המדמה. הנה כבר בארנו שלמעלת זאת המצוה ולהיותה צורך גדול באה בזאת המצוה ענש גדול. וכן באה הקבלה האמתית [סנהדרין פ"ט ע"א] שהנביא שכובש נבואתו גם כן במיתה, וזה אמת מבואר, כי הוא כאלו ממית האחרים כשמונע מהן הטובות, וכן הוא במיתה כאשר יעבור על דבר עצמו [סנהדרין שם], וזה אמת מבואר.
אמנם איך נדע שהוא נביא שאנחנו מצווין לשמוע אליו, כבר באר זה הר"מ פ"י מהלכות יסודי התורה. ובכל מה שיאמר לנו הנביא אנחנו מצווין לשמוע ואפילו לעבור על דברי תורה לפי שעה. אמרו רבותינו [שם צ' ע"א] בכל יום יאמר לך נביא עבור על דברי תורה לפי שעה שמע לו חוץ מע"ז, התבונן בתנאים אלו אמרו לפי שעה, לא לעקור מצוה מן התורה לעולם, כי התורה היא נצחית מיוחדת בחכמת ה', וכל אשר יעשה ה' עליו אין להוסיף ממנו אין לגרוע. וכבר נמצא בכמה מאמרים מן ההגדות שיסוד התורה כיסוד העולם שנאמר בשניהם שלא יקבלו התוספת והגרעון, כי כמו שענין מעניני העולם לא ישתנה לעולם, כמו שהעיר אדון החכמים [קהלת א' ט'] אין כל חדש תחת השמש, אלא שה' להראות נפלאותיו ולהשגחתו על יראיו ואוהביו משנה הטבע ומחדש מופתים לפי שעה, לא שיעמוד הענין ההוא לעולם, כמו שנראה מופתים רבים כמופתי מצרים ובדברי הנביאים, כן הנביא המדבר בשם ה' כאשר יצטרך לפי שעה לשנות דבר מן התורה נשמע לו ויהיה זה כדרך המופתים. וענין המופתים הוא להראות השגחתו על יראיו או להדריכם בדעות ואמונות ישרות כמו שנראה במופתיו מתן תורה. ובדרך זה אמרו לפי שעה, שאליהו בהר הכרמל צוה להקריב בחוץ בדבר ה' כדי להכחיש נביאי הבעל. ואמרם חוץ מע"ז אפילו לפי שעה, כי כמו שלא נצייר בנפשינו שימצא בדרך מופת שישנה עצמו ואפילו לפי שעה חלילה לנו מעול, כן לא נאמין בנביא שיאמר לנו לך עבוד ע"ז אפי' לפי שעה. ועתה בעונותינו שאין לנו לא נביא ולא כהן מורה צדק מצוה לנו לשמוע דברי חכמים [יבמות כ' ע"א], ואמרו [ברכות ד' ע"ב] כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, וזה דבר מבואר שלא נשלמה בריאת האדם בצלם, אלא באשר ישמע לנביאים ולחכמים יורוהו דרך עץ החיים. ואמרו רבותינו [גיטין ס' ע"ב] כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית [שמות ל"ד כ"ז] לא כרת הקב"ה לישראל ברית אלא בתורה שבעל פה. וכן אמרו [ע"ז ל"ה ע"א] כי טובים דודיך מיין [שהש"ר א' ב'] ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה, וזה מבואר ששלמות התורה ומעלתה יתבאר עם תורה שבעל פה ודברי דודים.
<h2>דף צ.</h2>
המצוה קפ"ו. צוינו לאבד הנעבדים ובתיהם כלם במיני האבוד וההפסד בשבר ובשריפה ובהרס ובגדוע ובכריתה כל מין ומין במה שיאות לו. [סהמ"צ לר"מ עשין קפ"ה רמב"ם הל' ע"ז פ"ז] ר"ל במה שיהיה מפליג באבודו וממהר והכונה שלא נניח להם זכר. והוא אמרו יתעלה [דברים י"ב ב'] אבד תאבדון את כל המקומות. ואמר גם כן [שם ז' ה'] כי אם כה תעשו להם מזבחותם תתוצו וגו'. ואמר ג"כ [שם י"ב ז'] ונתצתם את מזבחותם ושברתם וגו'. ומפני שנמשך בגמ' סנהדרין אמרם מצות עשה דע"ז אמרו על דרך ההתבוננות בע"ז מאי מצות עשה איכא תרגומא [רב חסדא] בונתצתם. ולשון ספרי [דברים פיס' ס', ע"ז מ"ה ע"ב, רמב"ם הל' ע"ז פ"ז ה"א] מניין אתה אומר שאם קצץ אשרה אפילו עשרה פעמים שחייב לקצצה ת"ל [דברים שם פסוק ב'] אבד תאבדון. ואמר שם [שם פסוק ג'] ואבדתם את שמם מן המקום ההוא בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהם ואי אתה מצווה לרדוף אחריהם בחוצה לארץ, ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת כדי שלא ישאר רושם מענין עבודה זרה והמביא אליה. אמנם מה שבאה המצוה לרדוף אחריהם בארץ ישראל לבד לשלמות הארץ, והוא עקר ישוב ישראל.
<h2>דף צד.</h2>
המצוה ר"ח. שנצטוינו לאהוב הגרים [סהמ"צ לר"מ עשין ר"ז, רמב"ם דעות פ"ו ה"ד]. והוא אמרו יתעלה [דברים י' י"ט] ואהבתם את הגר. באה מצוה מיוחדת לאהבת הגר אעפ"י שהוא גר צדק ובכלל ישראל, מפני שאין דביקות ביניהם אחר שלא היו מעם אחד. עם הכונה גם כן מאשר זה נכנס בברית ה' שלא כמנהג אבותיו רק מצד הערתו וטוב טבעו, על כן הוסיף ה' מצוה אלינו לאהבה אותו. ואמרו רבותינו [כ"ה ברמב"ם שם ה"ה] שחייב לעשות לגר כמו שחייב לעשות לעצמו. אמר יתעלה ואהבת את ה' [דברים ו' ה']. ואמר ואהבתם את הגר [דברים י' י"ט]. וידוע הוא שהאוהב את הגר לזאת הכונה מפני שנכנס תחת כנפי השכינה יעוררה לאהבת ה' ולהדבק בו עם המבואר גם כן שהשגחת ה' עם השפל והנרדף אמר [קהלת ג' ט"ו] והאלקים יבקש את נרדף. כמו שדרשו רבותינו [ב"ק צ"ג ע"א] גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה והכשירן לקרבן. ויש בזה הערה אל המאכלות האסורות כי החיות הטורפות והעופות הדורסים יש להם מזג רע יולידו ליחה רעה ומגונה.
<h2>דף קא.</h2>
האזהרה ל"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת ל"ה, ע"ז פי"א ה"י] הוזהרנו על הלחישה, והוא שנאמר מאמרים שהם מועילים לכך ומזיקין לכך, והוא אמרו ית' [דברים י"ח י'—י"א] לא ימצא בך מעביר וגו' וחובר חבר. ולשון ספרי [דברים פיס' קע"א] אחד החובר את הנחש ואחד החובר את העקרב. ר"ל אשר יאמר מאמרים ולא ישבו לפי מחשבתו. או יאמר על מקום נשיכתן כדי שינוח הכאב, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת לפי שאלו הדברים אין בהם ממש, ולפי שאין בזה הענין שום סרך עבודה זרה אינו בענש גדול. ומפני זה התירו [סנהדרין ק"א ע"א, רמב"ם שם הי"א] למי שנשכו עקרב או נחש ללחוש על המכה ואפילו בשבת כדי לישבו שלא תטרף דעתו עליו. ואף על פי שיש בזה אסור התירוהו כדרך שהתירו שאר האסורין לחולה [עי' שבת קכ"ט ע"א] ובכלל אזהרה זו הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה [סנהדרין שם רמב"ם הי"ב] וכן הקורא על התינוק שלא יבעת או המניח ספר תורה, או תפלין על הקטן בשביל שישן [ירוש' שבת פ"ו ה"ב רמב"ם שם] לא די שהוא בכלל החברים והמנחשים אלא שהוא בכלל הכופרים בתורה שהן עושין ד"ת רפאות הגוף, ואינה אלא רפאות נפשות שנאמר [משלי ג' כ"ב] ויהיו חיים לנפשך, ע"כ [לשון הרמב"ם שם] אמנם מותר לקרות פסוקים או מזמור כדי שיגן עליו זכות הקריאה אחר שאין עושה זה לרפואה. ואולי יתעורר בכונתם לידבק בשם ית'. ולא יבהלו דמיונתיו הכוזבים כי הדבק בשם ית' וינצל מכל פגע רע, כמו שמבואר בשיר של פגעים [מזמור יושב בסתר תהלים צ"א ע"פ שבועות ט"ו ע"א] ולכונה זו תקנו לומר פרשה של קריאת שמע על מטתו, למען יתעורר ביחוד השם וידבק בו, כמו שאמרו [ברכות ה' ע"ב] כל הקורא קריאת שמע על מטתו מזיקין בדלין הימנו. ושיר של פגעים כלו בא לבאר ענין ההשגחה כמי שהוא חושק בשם. ויודעו כאומרו [תהילים שם י"ד] כי בי חשק ואפלטהו ואשגבהו כי ידע שמי.
<h2>דף קא:</h2>
המצוה ר"ו. לר"ם [סהמ"צ עשין ר"ה, הלכות דעות פ"ו] צוינו להוכיח החוטא או מי שירצה לחטוא ולהזהירו מזה בדברים ולביישו ואין לאיש ממנו לומר אני לא אחטא, ואם יחטא זולתי מה לי דינו עם אלקיו זה הפך התורה. אבל אנחנו מצווין שלא נחטא ושלא נניח זולתנו מאומתנו לחטוא. ומי שהשתדל לחטוא יתחייב כל איש ואיש ממנו לביישו ולמנעו, ואעפ"י שלא נתקבלה לנו עדות שיתחייב לענשו. והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ג ד'] הוכח תוכיח את עמיתך ובכלל מצוה זו גם כן שנוכיח קצתנו לקצתנו כשיריע קצתנו לקצת ולא נטור ולא נקבע לו עון בלבנו, אבל צונו להוכיחו בדברים עד שלא ישאר דבר בנפש[נ]ו עלי(נ)ו. ולשון סיפרא [תו"כ קדושים פרשה ב' פ"ד ה"ח] מניין אם הוכחתו אפילו ארבעה וחמשה פעמים חוזר ומוכיחו שנאמר הוכח תוכיח, יכול אף מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא [שמות כ"ג ד']. וכבר בארו חכמים שזאת המצוה מחוייבת לכל איש, ואפילו מן הנקלה לנכבד שהוא חייב להוכיחו. ואפילו יבזהו ויקללהו לא יתרשל, ולא יסתלק מלהוכיח עד שיכהו. כמו שבארו המקבלין ע"ה ואמר עד הכאה [ערכין ט"ז ע"ב, רמב"ם שם ה"ז], ע"כ. ומצוה זו יש בה הערה גדולה ותקון לגוף ולנפש, כשנוכיח העוברים להורות להם הדרך הישרה. לפיכך כל מי שיש בו למחות ואינו מוחה נתפש בעונו [שבת נ"ד ע"א, רמב"ם שם]. כי ידוע הוא שהוא חוטא לנפשו, ואמר הנביא ואתה כי לא הזהרתו הוא בעונו ימות. ודמו מידך אבקש. והכונה בזה מבוארת במה שכתבנו. וזה מבואר שיש בזה שלמות ותועלת למוכיח שיזדרז נפשו לפעולות הטובות, והמטים עקלקלותם יטרידו השלמים טרדה. מביאה היזק לגוף ולנפש. וכן המוכיח מי שירע לו ולא יקום ולא יטור אין ספק שהועיל לו, גם הועיל לעצמו בהעביר ממנו הכעס והמשטמה אשר היא מן החלאים הרעים שבנפש שימיתנה. ולמוכיח ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב.
המצוה כ' ליראה מן המקדש [סהמ"צ לר"מ עשין כ"א] שנאמר [ויקרא י"ט ל', וצ"ל ומקדשי תיראו]. ואת מקדשי תיראו. לשון הר"ם בספר המצות צונו ליראה מן הבית הזה הרמוז אליו מאד מאד עם שנשים נפשנו משא הפחד והיראה, וזה מוראת מקדש, והוא אמרו יתעלה ואת מקדשי תיראו, וגדר זאת היראה כמו שזכרו בסיפרא [תו"כ קדושים פ"ז ה"ט, ברכות נ"ד ע"א וס"ב ע"א] איזהו מורא לא יכנס בהר הבית במקלו ותרמילו [ונשמט מכאן תיבת "ומנעלו"] ובאנפונדתו ובאבק שעל רגליו ולא יעשה קפנדריא, ורקיקה למדוה מק"ו, וכבר התבאר במקומות מן התלמוד [יומא כ"ה ע"א, ס"ט ע"ב, סוטה מ' ע"ב, מ"א ע"ב ועוד] שאינו מותר כלל לשבת בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, וזה כלו לאמרו יתעלה ומקדשי תיראו. וזה הרבה [צ"ל יתחייב]. תמיד אפילו בזמננו זה שהוא חרב בעונותינו שרבו. ולשון ספרא [תורת כהנים שם ה"ח] אין לי אלא בזמן שב"ה קיים בזמן שאין ב"ה קיים מנין, ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. מה שמירת שבת לעולם אף מורת מקדש לעולם. ושם [שם ה"ז] נאמר גם כן לא מן המקדש אתה מתירא אלא ממי שצוה על המקדש ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת למעלת הבית ולקדושתו, ולהעיר על יראת מי שצוה על המקדש גדרו רבותינו היראה שלא יכנס להר הבית במקלו, וזה להערה שאין ראוי להכנס בבית קדש ובמקום שיש בו הערה עיונית כמי שילך לעסקיו, גם כי הדברים העיונים צריכים יראה והכנעה. ואל זאת הכונה [אמר] אדון החכמים [קהלת ד' י"ז] שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלקים וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע. הזהיר למי שירצה לעיין בדברי האלקיים שילך בדרך ישרה קו לקו, וישמור רגליו מלכת אחר המחשבות הדמיונייות, ולא יהרוס לעלות אל ה', וכן כשילך אל בית האלקים לעבודה ולהקריב קרבנות ישמור דרכי לבבו לבל יבהלנו דמיונו בענין גשמי, וקרוב לשמוע, אמר שבית האלקים הוא קרוב להשיג אמתת מציאות ה' ולהתקרב לעבודתו ולאהבתו בענין השמיעה שהוא העיון וההתבוננות. מתת הכסילים זבח, ממעשה הקרבנות אל הכסילים שלא יבינו מושכל ויחשבו בלבם שהתקרבו לעבודת ה' ולאהבתו בהקרבת הקרבנות, כדרך שיתקרב האדם בזה למלך ב"ו, וקראם כסילים מאשר אינם מבינים מושכל. וזה כונת רבותינו אמרם [קהלת רבה פ"ד י"ז] שמקריבים קרבן ואינם יודעים על מה הם מקריבים כי אינם יודעים לעשות רע בין טוב ובין רע אינם בוחנים. ויש מי שבאר כי אינם יודעים לעשת רע כמו בעשות, שאינם מכירים כשעושים רע, ר"ל שאין להם בחינה בין הטוב ובין הרע. ויש מי שבאר שהוא חסר ובאורו שאינן יודעי' לעשות רק רע, ויש מי שבאר רע כמו רעיון. ואמר [קהלת ה' א'] אל תבהל את פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים. אחר אשר הודיענו כי ההליכה לבית האלקים תגיע השמיעה וההתבוננות להתקרב אל בית האלקים להשיג השוכן בבית, ר"ל אמתת מציאות ה', הזהיר שלא ירחיב בדבור באלו הענינים, כי הדבור הוא בתארים, לפיכך צריך למעט בו הדבור, כי העקר באלו הענינים הדבור הפנימי, כאמרו [תהלים ט"ו ב'] ודובר אמת בלבבו. ואחר הזהיר על מחשבת הלב לבל ימהר לבו, ר"ל עיונו לומר שהבין בדברים האלקיים, אך ישב וידום כי האלקים בשמים ואתה על הארץ, כי הבנת אלו הענינים, ר"ל הענינים האלקיים, הם גבוהים מן האדם כגובה שמים מארץ, והוא כמאמר הנביא [ישעי' נ"ה ט'] כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי וגו'. ורבותינו [ברכות ס"א ע"א] בארו אל תבהל את פיך ולבך אל ימהר בענין התפלה, והוא למעט בתארים. ולפי זה הבאור זכר הנה שלמה שלשת מיני עבודות לה', עבודת הקרבנות ועבודת התורה, והוא שתאר לשמיעה באמר "וקרוב לשמוע" והוא העיון וההתבוננות, והעבודה בדבור והוא התפלה, ועל זה אמר אל תבהל את פיך. והיראה במקדש באה להערה במה שצריך להשמר בכל אחד מאלו הענינים, וכבר כתבנו גדר המורא, וכן לקדושת המקדש, ומפני שהוא מיוחד להערה שכלית בכל מקום כמו שבארנו אסרו רבותינו הקדושים לפנות [ברכות ס"ב ע"א] או לישן [שם ה' ע"ב] בין מזרח למערב בכל מקום ומפני שההיכל במערב, ואין צריך לומר שאין קובעים בו בית הכסא, ולמקום מעלתו וגדולתו הזהירו על היראה והקדושה אף בזמן החרבן כמו שבארנו מסמיכות יראת המקדש ליראת [השבת] ובאו שתי מצות אלו יחד בפסוק אחד להקש שכבר כתבנו. וגם עם ההערה שבשמירת יום השבת להאמין במחדש וביראת המקדש למי שצוה אל המקדש, ולהערת הדברים אשר במקדש יהיה האדם שלם באמונה ובהשגת האמת. והנה כבר בארנו במצוה הקודמת שבית הכנסת ובית המקדש כמקדש מעט, לפיכך צריך להתנהג בהם ביראה כפי הדברים שבארו בבית המקדש לכונת השוכן בו, אמנם לא נאסרה הרקיקה בבית הכנסת כמו שנאסרה בבית המקדש, אמרו חכמים [ברכות ס' ע"ב] שבן אדם רוקק בתוך ביתו, והכונה בו שהעמידה והישיבה בבית הכנסת מצוה בכל עת ובכל זמן, ואי אפשר לעמוד בתמידות בלתי רקיקה, מה שאין כן בבית המקדש שבאה בו אזהרה [ויקרא ט"ז ב', כ"ה י"ז] אל יבא בכל עת אל הקדש, כמו שיתבאר [להלן ל"ת שלא יבא בכל עת אל הקודש] ואמרו רבותינו [חגיגה ז' ע"א] הוקר רגלך מבית רעיך [משלי כ"ה י"ז] זה בית המקדש, וזה ליראת המקדש ומעלתו לכונה שכבר כתבנו.
<h2>דף קו.</h2>
האזהרה ל"ט [סהמ"צ לר"מ ל"ת ל"ט, רמב"ם ע"ז פי"ב ה"י] לא יהיה כלי גבר על אשה [דברים כ"ב ה']. האזהרה מ' לא ילבש גבר שמלת אשה [סהמ"צ לר"מ ל"ת מ', רמב"ם שם]. לשון ספרי [דברים פיס' רכ"ו] וכי בא הכתוב ללמדנו שלא תלבש אשה כלים לבנים והאיש לא יתכסה בצבעונין, ת"ל תועבה דבר המביא לידי תועבה, זהו כללו של דבר שלא תלבש אשה כדרך שהאיש לובש ותלך לבין האנשים, והאיש לא יתכסה בתכשיטי נשים וילך לבין הנשים. ר' אליעזר בן יעקב אומר שלא תלבש אשה כלי זין ותצא למלחמה מניין. ת"ל לא יהיה כלי גבר על אשה האיש שלא יתכסה בתכשיטי נשים מנין ת"ל לא ילבש גבר שמלת אשה. בכלל אזהרה זו גם כן לפי מה שבאה הקבלה [נזיר נ"ט ע"א] שאסור לאיש לתקן כתקוני הנשים והוא שלא יעביר שער בית השחי ובית הערוה, או שילקט שערות לבנות מתוך שחורות או שיצבע שערו [מכות כ' ע"ב]. זה הכלל כל דבר שיעשה האדם להתקשט בו בקשוטי נשים אסור מן התורה או מדברי סופרים לפי שזה יבוא להמשך אחר חומרו, והאדם לא נברא כי אם להתקשט בקשוטי האיש ירא את ה' ולהתנאות לפניו במצות. וכן כשהאשה מתקשטת בקשוטי האיש כגון בכלי מלחמה וכיוצא בו, הוא דבר המביא לידי תועבה שתרגיל לישב בין אנשים. כתב הר"ם בספר המצות [ל"ת מ'] ודע שזה מעשה, ר"ל היות הנשים מתנאות בנויי הגברים (או) או הגברים בנויי הנשים כבר יעשה להעיר הטבעים לזנות כמו שמפורסם אצל האומות. וכבר יעשה למינים מן העבודה לע"ז כמו שמבואר בספרים המונחים לזה, והרבה שיתנו בעשיית קצת הטלסמאות ויאמרו אם היה המתעסק בו איש ילבש בגדי אשה ויתנאה בזהב ופנינים וכיוצא בזה, ואם תהיה אשה תלבש שרין ותתחזיין בברזל וזהו מפורסם מאד אצל בעלי זה הענין.
<h2>דף קי.</h2>
האזהרה מ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת מ"ה, ע"ז פי"ב הי"ב וי"ד] הוזהרנו מלשרוט גופנו כמו שיעשו עובדי עבודה זרה, והוא אמרו ית' [דברים י"ד א'] לא תתגודדו לא תעשו חבורה על מת. ובגמרא מכות אמרו [כ"א ע"א, רמב"ם שם הי"ג] שריטה וגדידה אחת היא. ושם נתבאר שעל המת בין ביד בין בכלי חייב ועל ע"ז ביד פטור בכלי חייב. כמו שבא בספרי הנבואה [מלכים א' י"ח כ"א], ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים. וכבר אמרו שבכלל זאת האזהרה גם כן מהתחלק האמונות והתחלפות הקהלות. אמר [יבמות י"ג ע"ב] לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות אבל גופיה דקרא הוא כמו שבארנו מאמרו לא תעשו חבורה על מת וזה כמין דרש. וכן אמרו ז"ל [סנהדרין ק"י ע"א] כל המחזיק במחלקת עובר בלאו שנאמר [במדבר י"ז ה'] ולא יהיה כקרח וכעדתו. ואמנם גופיה דקרא הוא על האיום. וכפי מה שבארוהו חכמים הוא הרחקה ולא אזהרה, כי הם בארו כי ענין זה המאמר שה' ית' אומר כי אשר יחלוק על הכהנים ויחזיק בכהונה בעתיד מן הזמן לא יחול בו מה שחל בקרח ולא יהיה ענשו השקיעה, ואמנם יהיה ענשו כאשר דבר ה' ביד משה ר"ל הצרעת כמו שאמר ית' למשה [שמות ד' ו'] הבא נא ידך בחקך וכמו שנתבאר בעזיה [דה"י ב' כ"ו], ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת כי אם יעשה זה לעבודה זרה ממש מבואר הוא שענשו גדול. אמנם יראה לי שגם אם [אולי צ"ל, לא] יעשה לעבודה זרה אסור, ואעפ"י שבדברי רבותינו נאמר בביאור ע"ז, אפשר שהכונה בו כשיעשה כדרך עובדי עבודה זרה אפילו לעבודת ה' לפי שזה דעת נפסד, כי בעלי זה הדעת יחשבו שאליליהם ישגיחו בהם וירחמו עליהם בהרימם קולם, או כאשר הם מתגודדים ומצטערים בעבודתם כמו שנראה בענין נביאי הבעל, כשהיו אומרין הבעל עננו שהיו מרימים קול ומתגודדים כמשפטם [מלכים שם]. והקרוב אל ה' ועבודתו הוא בעבודת הלב, ר"ל בעיון שכלי לא בהרמת קול ועבודה גופנית. וכבר ידעת מה שאמרו [ברכות כ"ד ע"ב] המגביה קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. וידעת גם כן מה שאמרו בענין הנזירות [נזיר י"ט ע"א] המצער עצמו נקרא חוטא, ואין צריך לומר שמי שחובל בעצמו, כי אלו הדעות עומדים מנגד ומונעים כונת העבודה השכלית שהיא העיון האמתי. וכן הגדידה למת הוא דעת נפסד, כי החובל כאשר יחבל בעצמו על מתו יורה על הכפירה בהשארות הנפש ולצאת הכונה בא בענין אזהרות אלו בנים אתם לה' אלקיכם [דברים י"ד א']. הכונה בו כי אין ראוי לכם לעשות המעשים האלה על מת, לפי שהקרבה האמתית היא מצד שאתם בנים לה' אלקיכם. עם הכונה בזה גם כן שהמצער עצמו יותר מדי על מתו הוא חסרון שכלו אחר שאין בזה לא תקנה ולא תחבולה. יש בו קצת בעיטה במעשה ה', וקרוב לכונה זו בארו האבן עזרא [לדברים שם] בזה הלשון וטעם בנים אתם אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מהאב לכן אל תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל אשר יעשה לטוב הוא, ואם לא תבינהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, ע"כ. אמנם באה מצות האבלות בענין והחי יתן אל לבו [קהלת ז' ע"ב] למען ישתדל בענין הקיים הנצחי כמו שבארנו במקום המצוה [מצוה ק"ז] ואמנם הקריעה היתה לעשות נחת רוח להפעלות יגונו. כדרך שלהרחקת הגדידה והשריטה למת בא ענין הקריעה. ומה שבאה הקבלה האמתית אמרם [שבת ק"ה ע"ב] הקורע בחמתו ועל מתו חייב משום דעביד נחת רוח ליצרו. ואפשר בענין שריטה שעל המת בין ביד בין בכלי חייב, לפי שלרוב הפעלות יגונו יגדוד וישרוט גדידה נרשמת אפילו ביד מה שאין כן במתגודד לעבודה זרה שאין לו הפעלות כל כך. ומה שרמזו בזאת האזהרה ענין אסור חלוקת הדעות כאמרם לא תעשו אגודות אגודות היא על צד הרמז כמו שכתב הר"ם. ויש בו הערה גם כן מצד ענין האזהרה, כי התחלפות הדעות הן מכות נרשמות בנפש האדם כי כל אשר יתן אדם דעתו בעצות הוא חובל בנפשו חבורה נרשמת. ותורתנו השלמה דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.
האזהרה שס"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת שס"ב, הל' מלכים פ"א ה"ד] הוזהרנו מלמנות מלך עלינו איש אשר לא מזרע ישראל הוא, ואעפ"י שיהיה גר צדק, והוא אמרו יתעלה [דברים י"ז ט"ו] לא תוכל לתת עליך איש נכרי [יש להוסיף ולשון ספרי [פיס' קנ"ז] לא תוכל לתת עליך איש נוכרי] זו מצות לא תעשה, וכן שאר המנויין אסור למנות עלינו בענין מן הענינים לא מנוי תורה ולא מנוי מלכות איש שיהיה מקהל גרים עד שתהיה אמו מישראל, כפי אמר יתעלה [דברים י"ז ט"ו] שום תשים עליך מלך מקרב אחיך [יש להוסיף אמרו] כל שימות שאתה משים עליך לא יהיה אלא מקרב אחיך [יבמות מ"ה ע"ב]. אמנם מלכות בלבד כבר ידעת מספרי הנבואה שזכה בו דוד וזרעו [חסר כאן וצריך לומר שזכה בו דוד ובפרוש אמרו (יומא ע"ב ע"ב) כתר מלכות זכה בו דוד וזרעו]. אחריו עד סוף כל הדורות, אין מלך למי שיאמין תורת משה אלא מזרע דוד ושלמה לבד, וכל מי שהוא מזולת זה הזרע הנכבד לענין מלכות נכרי קרינן ביה, כמו כל מי שהוא מזולת זרע אהרן לענין עבודה זר קרינא ביה [שבת ל"א ע"א]. וזה מבואר אין ספק בו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת, כי איש שאינו מזרע קדש איננו ראוי להיות שר ושופט עליו. עם הכונה בו שהרודה בעם כשאינו מזרעם ינהיג אותם באכזריות.
המצוה ר"י. לר"ם [סהמ"צ עשין ר"ט, הל' ת"ת פ"ה ופ"ו] צוינו לכבד החכמים ולקום מפניהם ולגדל אותם. והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ט ל"ב] והדרת פני זקן. ולשון ספרא [בתו"כ לפנינו ליתא, ועי' קדושין ל"ב ע"ב, ל"ג ע"א, ירוש' בכורים פ"ג ה"ג] תקום והדרת קימה שיש בה הידור. וכבר התבארה מצוה זו פ"ק דקדושין [שם]. ודע שאם היות מצוה זו מחוייבת לאנשים כלם בכלל כלומר לכבד החכמים, ואפילו החכם לחכם השוה לו בחכמה כמו שבארנו באמרם [ב"מ ל"ג ע"א] ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה. דע שיש בכבוד דברים מיוחדים ונוספים על התלמיד, וזה שכבוד התלמיד לרבו יש בו תוספת גדולה על הכבוד שהוא חייב לכל חכם, ויתחייב לו עם הכבוד המורא, שהם כבר בארו שחק רבו עליו יותר גדול מחק אביו שחייבו הקב"ה לכבדו וליראה ממנו. ובבאור אמרו [שם] אביו ורבו רבו קודם. וכבר בארו [סנהדרין ה' ע"ב] שאינו מותר לתלמיד לחלוק עם רבו, ר"ל לצאת מהוראתו ודינו שיסמוך בסברתו וילמד או ידון ויורהו אם לא יתן לו רשות. ואין מותר לו להתקוטט עמו או להתרעם ממנו ולא לחשדו, ר"ל שיהרהר עליו פועל או מאמר במין ממיני ההרהור, כי אפשר שלא ירצה זה. ובפרק חלק אמרו [סנהדרין ק"י ע"א] כל החולק עם רבו כחולק עם השכינה שנאמר [שם כ' י"ג] המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה', כל המתרעם על רבו כמתרעם על השכינה שנאמר [שמות ט"ז ח'] לא עלינו תלונותיכם כי על ה'. כל המהרהר על רבו כמהרהר על השכינה שנאמר [במדבר כ"א ה'] וידבר העם באלוקים ובמשה. וזה כלו מבואר כי מחלקת קרח ומריבת בני ישראל ותלונתם והאשימם וחשדם אמנם היה עם משה ועליו שהוא רבן של כל ישראל, ושם הכתוב כל ענין מהם על ה'. ובבאור אמרו [אבות פ"ד מי"ב] מורא רבך כמורא שמים. וזה כלו לקוח בראיה מהיות הכתוב מצוה לכבד החכמים והאבות, כמו שהתבאר בלשונות רבים מן התלמוד, לא שיהיה מצוה בפני עצמה והבן זה, ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת, שזה יעורר האדם להשתדל בשלמות נפשו, כי יחקר לדעת מעלת החכמה ותכליתה, וגם החכמים ישתדלו להועילו. והפך זה בחולק עם החכמים, כי זה יוציאוהו מדרך האמת ויטהו לדרך רעה, ולזאת הכונה אמרו החולק עם רבו כחולק עם השכינה, ומאמרים אחרים רבים. אמנם אמרם שחייב אדם בכבוד רבו יותר מכבוד אביו [בבא מציעא ל"ג ע"א] כבר בארו הכונה בזה שזה מביאו לחיי העולם הבא. וכן בכבוד חכמים הערה להתנהג על פיהם, עם התועלת המושג מהם כשאר הם מלמדים דעת את העם, והמכבדו והירא ממנו נכנע אליו וסר למשמעתו. בכלל מצוה זו לקום מפני מי שהוא מופלג בזקנה, לזאת הכונה בעצמה, לפי שבישישים חכמה המדות והתכונות ירגילו העם בדעות ותכונות ישרות. גם יספרו להם דברים רבים ממקרי הזמנים אשר תתחדש מהם ההכנעה והשקט רתיחת הטבע. ולכונה זו אמר [קדושין שם, רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ו' הלכה ט'] שאפילו זקן גוי מצוה להדרו. וכן יש בענין מצוה זו תועלת להמון כי מפני שעיר פרא אדם יולד [איוב י"א י"ב] וכל השתדלותו בתחלה בענין המצוה הוא ליראת העונשין או לקבלת תועלת או כבוד כאשר יראה שיכבדו החכם מקומו מפניו ישתדל להיותו חכם כמוהו למען יכבדוהו, וכבר ידעת מה שאמרו [פסחים נ' ע"ב וש"נ] מתוך שלא לשמה בא לשמה. ומאשר כבוד החכם הוא לכבוד ה' והערה נפשית אמר [קדושין ל"ב ע"ב, רמב"ם פ"ו ה"ב] שאין עומדין לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא עם מה שמצאו סמך בכתוב. ואמנם אמרם [קדושין שם] קימה שאין בה חסרון כיס זה מבואר לשלמות תורתנו הקדושה לא עמסה עלינו מצוה תגיע ממנה הזק גדול. וכבר ידעת מה שאמרו בענין בכורים [שם ל"ג ע"א] כמה גדולה מצוה בשעתה שהרי מפניהם עומדין ואינן עומדין מפני תלמידי חכמים, מפני שזה לפי שעה ובעתים רחוקים ועומדין לפניהם להתעורר בכונת המצוה. ר"ל להשגחת ה' עלינו. ומה שהוא ממשפט החכם שאינו נותן מס ואינו יוצא בבנין וחפירה של מדינה. וכן שאם יש לו סחורה מניחים אותו למכור תחלה [ב"ב ח' ע"א, רמב"ם פ"ו ה"י] כל זה למעלת החכמה ולקיום הישוב שיהיה לו פנאי להשתדל בשלמות נפשו ולהנהיג העולם ביושר. וכבר ידעת מאמרם [שבת קי"ד ע"א] איזה הוא תלמיד חכם שבני העיר מצווין לעשות חפציו שמניח חפציו ועוסק בצרכי צבור, וזה מבואר לכונה שכתבנו. לא נתנו ענינים אלו לתלמיד חכם שסבת היות חכם ושיוכל להנות מדברי תורה, כי כבר ידעת מאמרם [אבות פ"ד מ"ה, מגילה כ"ח ע"א] ודאשתמש בתגא חלף. ואמרו [אבות שם] כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם, וזה מבואר כי מי שיתכוין לעשות ממנה לא ישיג המבוקש בה. ר"ל חיי הנפש. ואלו הענינים שנתנו להם בענין פטור המס וענין הסחורות הן בתרומות והמתנות הנתנות לכהנים לפי שהם משרתי ה' מחזיקים בתורת ה'.
<h2>דף קיא:</h2>
האזהרה ט"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת ט"ו, ע"ז פ"ה ה"א] הוזהרנו מלקרא לעבודה זרה, ר"ל שנקרא בני אדם לעבודתה ונזרזם על זה. ואעפ"י שהקורא ההוא לא יעבוד ולא עשה מעשה מן המעשים בלתי הקריאה אליה, וזה יקרא אם קרא ההמון "מדיח". והוא אמרו ית' [דברים י"ג י"ד] יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו וגו'. אם קרא אחד מבני אדם יקרא מסית, והוא אמרו ית' [שם שם ז'] כי יסיתך אחיך בן אמך. ודבורנו בזאת המצוה אמנם הוא במדיח, והאזהרה שבאה בזה הוא אמרו ית' [שמות כ"ג י"ג] לא ישמע על פיך. ובגמרא סנהדרין [ס"ג ע"ב] לא ישמע על פיך אזהרה למסית ומדיח מסית בהדיא כתוב ביה וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות [שם שם י"ג] אלא אזהרה למדיח מנין. וכן אמרו במכילתא [מכדרשב"י שמות שם] דר' ישמעאל לא ישמע על פיך אזהרה למדיח, והעובר על אזהרה זו חייב סקילה. ולשון סנהדרין [נ"ג ע"א] מדיחי עיר הנדחת בסקילה, ע"כ. וכונת אזהרת זו מבוארת, כי המדיח ממית רבים וענשו גדול. ואף על פי שהוא אינו עושה מעשה גם לא ידיח ולא יסית אחרים, אם לא תהיה אמונתו רעה.
המצוה קפ"ז. לר"מ [סהמ"צ עשין קפ"ו, הל' ע"ז פ"ד ה"א—ו'] צוינו להרוג אנשי עיר הנדחת כלן ולשרוף העיר עם כל מה שבתוכה, וזהו דין עיר הנדחת. והוא אמרו ית' [דברים י"ג י"ז] ושרפת באש את העיר ואת כל וגו', ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת להרוג האנשים החטאים בנפשותם ולהחריב העיר ולא תבנה עוד שיהיה הרושם לדורי דורות לזכר מה שקרה. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [רמב"ם שם ה"ב ע"פ סנהדרין קי"א ע"ב קי"ב ע"ב] שצריך שיהיו המדיחים שנים ואנשים לא נשים ולא קטנים ושיהיו מדיחיה מתוכה ומאותו שבט ומאותה העיר והיו המודחים רוב העיר וממאה ועד רובו של שבט. הכונה אצלי בזה כי כשהם שנים מורה על רוע תכונת העיר או השבט. אמנם מה שאמ' אנשים ולא נשים וקטנים זה מבואר, אמנם מה שהתנו שיהיו מאנשי העיר או מן השבט זה מורה על רוע תכונת העיר או השבט, לפיכך ראוי לכלותם ולהחריב העיר. ובתנאי כאשר הודחו רובם זה מבואר. אמנם כשהם פחות ממאה איננו נחשב לישוב. לפיכך אין מחריבין את העיר, אבל דינו כדין עובד עבודה זרה. אמנם מה שאמר שאם היה רובו של שבט אין מחריבין את העיר, אולי שהכונה בזה שישוב גדול כזה אין ראוי להחריבו כדי שלא ימחה ישוב אחד מהשבטים.
האזהרה כ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת כ"ד, הל' ע"ז פ"ד ה"ז] הוזהרנו מלהנות והחזיק בדבר ממון עיר הנדחת. והוא אמרו ית' [דברים י"ג י"ח] ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, והלוקח ממנה דבר יתחייב מלקות [קי"ב ע"א].
האזהרה כ"ד. לר"ם [סהמ"צ ל"ת כ"ה, ע"ז פ"ז ה"ב] הוזהרנו מלצרף דבר של עבודה זרה עם ממוננו אבל נרחיק ממנה ומבתיה ומכל מה שיתייחס אליה, והוא אמרו [דברים ז' כ"ו] ולא תביא תועבה אל ביתך. והנהנה ממנה בדבר יתחייב מלקות. וכבר בארו בסוף מכות [כ"ב ע"א] שמי שבשל בעצי אשרה לוקה שתים. אחת משום לא תביא תועבה, ואחת [דברים י"ח כ'] משום ולא ידבק וגו', ע"כ. כל מה שבא מאסור בעבודה זרה ומשמשיה ובצפוי עבודה זרה שהם בכלל משמשיה ובתקרובת שלה [רמב"ם שם], כל זה להתרחק מענין עבודה זרה, שאם יצליח בדבר ממנה יחשוב שהסבה מצד העבודה זרה ויביאהו זה להאמין בעבודתה, ומפני זה דמי עבודה זרה אסורין [שם פ"ג ה"א] אולי יבא לדמיון כוזב בהצלחתם, ולכונה זו גם כן עבודה זרה ומשמשיה ותקרובת שלה אסורין בכל שהן אפילו נתערב מעט מהן בכמה אלפים [שם ע"פ ע"ז נ"ד ע"א, ירוש' ע"ז פ"ה ה"א]. ולתכלית ההרחקה אסרו להשכיר ביתו לגוי בכל מקום לדור בו [פסחים ו' ע"א, ע"ז כ"א ע"א, רמב"ם פ"י ה"ד] וסמכו זה מפסוק ולא תביא תועבה אל ביתך. והשוכר ביתו לעבודה זרה קנסוהו ואסרו דמיו בהנאה, אף על פי שאין זה דמי עבודה זרה, אמנם אם אנסו גוים ביתו והעמידו בה עבודה זרה דמיו מותרין [רמב"ם שם]. ובאה הקבלה האמתית [ע"ז מ"ה ע"א, רמב"ם פ"ח ה"א] שאין עבודה זרה נאסרת בהנאה אלא בדבר שיש בו תפיסת יד אדם, וסמכו זה לפסוק [דברים י"ב ב'] אלקיהם על ההרים ולא ההרים אלקיהם, והכונה בזה להיות עקר עבודה זרה הורדת הרוחניים ועשיית הצורות שהוא דבר מלאכותי שאין דמיון האדם נמשך אלא בדברים שיתוארו בפעל גשמי. ואשרה האמורה בתורה שהיא אסורה כשנטעה מתחלה לכך [רמב"ם פ"ח ה"ג, ע"ז מ"ח ע"ב] והכונה גם כן שאיננו נאסר דבר שאין בו תפיסת אדם כגון הרים וגבעות ואילנות ומעינות נובעין [ע"ז מ"ה ע"א, רמב"ם פ"ח ה"א] שאין ה' ית' רוצה לאבד עולמו מפני השוטים. כדרך שאמרו במסכת עבודה זרה [ע"ז נ"ד ע"ב] אלו לדברים שאין צורך לעולם בהם היו עובדים היה מאבדן, עכשיו שהם עובדים לשמש ולירח יאבד עולמו מפני השוטים. ועבודה זרה של גוי ומשמשיה אם בטלה הגוי מותרים בהנאה [רמב"ם פ"ח ה"ח, תוספתא פ"ו ה"ב] שאחר שבטלן הגוי סרה סבת האסור, אחר שאינה עבודה זרה ולא דבר ממנה. אמנם משבאה ליד ישראל אינה בטלה, כי אחר שנאסרה בהנאה ביד ישראל אין לה התר. וכן ע"ז של ישראל אין לה בטלה, שאחר שהגיע לו מזה שום רושם בדמיונו וקשה הסרתו, ותקרובת עבודה זרה אינה בטלה לעולם [ע"ז נ' ע"א], לפי שעבודה זרה ושמשיה לא יבטלם (אד לא) מצד בטול אמונתנו בה אולי התקרובת יבטלנו, והאמונה הרעה קיימת אם לקצת הנאה או לכונה אחרת, ואולי ימשך אחרי כן לעבודתה. גם מפני שעקר התקרובת לאכילת הכומרים, ואין דרך שם לבטול כי כבר נעשה ממנו כל מה שראוי להעשות. אמנם עבודה זרה עצמה כאשר בטלה בדרכי הבטול שצריך לבטלה, והוא כשקטע אזנה או ראש חוטמה וכיוצא בזה [שם נ"ג ע"א, רמב"ם פ"ח ה"י], כבר הודה שהוסרה האמונה ההיא מדמיונו לגמרי ולא תחשב עוד לעבודה זרה. ע"ז של נכרי אעפ"י שלא עבדה אסורה בהנאה, שכל מחשבת נכרי לע"ז, ומשמשיה אינן אסורים עד שישתמשו בהן לעבודה זרה [שם נ"א ע"ב, רמב"ם פ"ז ה"ד]. שאסור המשמשין איננו מצד עצמן רק מצד ההשתמש. עבודה זרה של ישראל אינה אסורה עד שתעבד [שם], שחזקה על ישראל אעפ"י שעשאה לא יחשבנה לעבודה זרה, ואינה נאסרת כי אם אחר שנראתה אמונתו בה שעבדה.
<h2>דף קיב.</h2>
המצוה פ"ט. להקב"ה צונו על טומאת הנבלה [סהמ"צ לר"מ עשין צ"ו. רמב"ם שאר אבות הטומאה פ"ד] וזאת המצוה כוללת טומאת נבלה וכל משפטיה. אני זוכר הקדמה שראוי לשמרה בכל מה שיבוא זכרו במיני הטמאות, והוא שזה שנמנה מכל מין ומין מן הטמאות מצות עשה אין עניינו שאנו חייבים שנטמא בזאת הטמאה, ולא שאנו ג"כ מוזהרין מליטמא בה ותהיה מצות לא תעשה, אמנם היות התורה אומרת שמי שנגע בזה המין נטמא איזה דבר מטמא על תאר כזה [נשמט מחה"ד למי שנגע בו והוא מצות עשה כלומר שזה הדין שנצטוינו בו היא מצות עשה והוא אמרו מי שנגע בכך על תאר כזה] וכזה נטמא, ומי שהיה על ענין כך לא נטמא, והטמאות בעצמן רשות אם רצה יטמא ואם רצה לא יטמא. וכתוב בספרא [תו"כ שמיני פ"ד ה"י] ובנבלתם לא תגעו [ויקרא י"א ח'] יכול אם נגע אדם בנבלה ילקה ארבעים ת"ל [שם כ"ד] ולאלה תטמאו וגו', יכול אם ראה אדם נבלה ילך ויטמא לה ת"ל ובנבלתם לא תגעו, הא כיצד הוי אומר רשות והמצוה הוא הצווי אשר צונו באלה המשפטים ואמר לנו מי שנגע בזה נטמא ויהיה טמא, להתחייב לו מה שיתחייב לטמאים מן היציאה מחוץ למחנה שכינה, ושלא יאכל קדש, ושלא יגע בו וזולת זה, וזו היא המצוה, ר"ל שיהיה טמא בזה המין כשיגע בו, או שהיה ממנו על ענין כך. על כן זה שמור הענין בכל מין ממיני הטומאה ע"כ. והתבונן בענין מצוה זו כי עם היות לשון הפסוק מורה שבאה האזהרה במגע הנבלות, והיינו יכולין לבאר ובנבלתם לא תגעו לאזהרת מגע הנבלה, ופסוק ולאלו תטמאו, לבאר שהנוגע בהן טמא, שזה הענין אין ראוי להזהירו עד שיוכלו כלם להשמר עליה בשמירת שאר האזהרות, כי דבר מצוי הוא ענין הנבלות, וג"כ צריך להרחיקם ולהסירם להרחקת העפושים, לכך אמר שאיננה אזהרה אלא רשות אם ירצה שלא יגע. אמנם כשנגע הוא טמא מצד העפוש הדבק בטומאות, ומפני שהעפוש ההוא אינו דבר מורגש לא נאסרו אלא לאכול בשר וליכנס במקדש למעלתו וקדושתו, והר"ם באר טעם כולל בכל הטומאות כמו שתמצא בפרק מ"ז משלישי [מו"נ] ואנחנו נרחיב קצת באור במה שיראה לנו שיש הערה בענין הטומאות. זה שנאסרו הטמאים ליכנס למקדש [במדבר ה' ב', רמב"ם ביאת מקדש פ"ג] למעלת המקדש. ולשמור הכונה בו כי כבר בארנו [מצוה י"ט] ענין המקדש והמכוון בו בהיותו בית אלקים, והוא התכלית האחרון שיבא האדם ויגור באהל ה' אשר לא יבא בו ערל וטמא, ולפיכך כשנטמא באחת הטומאות אין ראוי ליכנס במקדש. ויתעורר בזה הנכנס במקדש הוא החי האמתי, לא שיהיה לו מגע בגוף מת מיתה עפושית, או בענין שהוא כלו חמרי מצד רוע מזגו או עפושו. ולבאר כונתנו נאמר, כי ענין הטמאות הוא אם מצד מיתה עפושית כגון טומאת מת ונבלה, או מצד שהחי ההוא כלו נמאס ומרוחק כטומאת בהמה טמאה ושמנה שרצים, או מצד חמרי כגון טומאת הנדה והיולדת וזב וזבה וטומאת זרע, או מצד עפוש החמר כגון טומאת המצורע. ולהיות ענין המצורע מורגש בהזק ומן החלאים המדביקים. באה מצות השלוח חוץ לג' מחנות [רמב"ם שם ה"ב] וכבר בארנו זה במצות וישלחו [מצוה ל'] וטומאת הנבלה היא מצד עפושה, אמנם הטרפה גם אם היא מעופשת מצד חליה, החום הטבעי שבה ישמרנה מהעפוש הרב, לפיכך טרפה ששחטה אינה מטמאה [חולין ע"ב ע"ב], כי אין העפוש בבעלי חיים אלא כשמת מעצמו, לא כשנשחטה כראוי והוציאו הדם באיברים הידועים. ולפי זה הדרך אמר שהבהמה שנפסלה בשחיטתה מטמאה משום נבלה [שם ל"ב ע"א] מפני שאין שחיטתה כראוי. ומה שלא תועיל שחיטה בבהמות הטמאות כי הבהמות הטמאות עפושן מצד עצמן, ובשרם כבשר הבהמה שמתה מאליה, בעפוש רב כל זמן שאין בו חיות. ומה שלא באה טומאה בנבלת העוף כנבלת הבהמה [נדה מ' ע"ב] כי לא יתילד עפוש במעופפים מצד קלותם כמו שתילד בבהמות, ומפני זה אמרו [טהרות פ"א מ"א ומ"ג] שנבלת עוף טהור מטמא בגדים בבית הבליעה, לפי שאין עפושו מזיק בנגיעה אם לא כשבא בפיו, מה שאין כן בנבלת עוף טמא, כי גם אם העופות הדורסים מזונם כבד אין עפושם רב להיות ארסיים. ואולי יש רמז בעוף לדבר רוחני והוא מטמא בגדים בבית הבליעה, שהבולע כזית מנבלת עוף טהור ונגע כלים בשעת בליעה טמא ועושה ראשון לטומאה, ואין מטמא אדם רק כלים [תו"כ אח"מ פי"ב הי"ב] וכן נבלת עוף טמא אינו מטמא מצד נבלת עוף רק מצד היותו אוכל טמא.
